עירוביןכח.
טוען את הדף…
אָכַל פּוּטִיתָא — לוֹקֶה אַרְבַּע. נְמָלָה — לוֹקֶה חָמֵשׁ. צִירְעָה — לוֹקֶה שֵׁשׁ. וְאִם אִיתָא — פּוּטִיתָא נָמֵי לִילְקֵי מִשּׁוּם ״הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: עוֹפוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, הָנֵי נָמֵי — גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ. לְמַאן דְּאָמַר וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ, הָנֵי עוֹפוֹת — מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ. מַאן דִּמְרַבֵּי עוֹפוֹת — מַאי טַעְמֵיהּ, וּמַאן דִּמְמַעֵיט עוֹפוֹת — מַאי טַעְמֵיהּ? מַאן דִּמְרַבֵּי עוֹפוֹת, קָסָבַר: כְּלָלָא בָּתְרָא דַּוְקָא. פְּרָט וּכְלָל — נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט, וְאִיתְרַבּוּ לְהוּ כׇּל מִילֵּי. וְאַהְנִי כְּלָלָא קַמָּא לְמַעוֹטֵי כֹּל דְּלָא דָּמֵי לֵיהּ מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וּמַאן דִּמְמַעֵט עוֹפוֹת, קָסָבַר: כְּלָלָא קַמָּא דַּוְוקָא, כְּלָל וּפְרָט — וְאֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט: הָנֵי — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא. וְאַהְנִי כְּלָלָא בָּתְרָא לְרַבּוֹיֵי כֹּל דְּדָמֵי לֵיהּ מִשְּׁלֹשָׁה צְדָדִין. אָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מְעָרְבִין בְּפַעְפּוּעִין וּבַחֲלַגְלוֹגוֹת וּבְגוּדְגְּדָנִיּוֹת, אֲבָל לֹא בַּחֲזִיז וְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת. וּבְגוּדְגְּדָנִיּוֹת מִי מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא: גּוּדְגְּדָנִיּוֹת — מְרוּבֵּי בָנִים יֹאכֵלוּ, חֲשׂוּכֵי בָנִים לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם הוּקְשׁוּ לְזֶרַע — אַף מְרוּבֵּי בָּנִים לֹא יֹאכֵלוּ! תַּרְגְּמָא: אַשֶּׁלֹא הוּקְשׁוּ לְזֶרַע, וּמְרוּבֵּי בָנִים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לַחֲשׂוּכֵי בָנִים, דְּהָא חֲזוּ לִמְרוּבֵּי בָנִים. מִי לָא תְּנַן: מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. אַלְמָא: אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לְהַאי — חֲזֵי לְהַאי. הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לְהַאי — חֲזֵי לְהַאי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַב, בְּהַנְדְּקוֹקֵי מָדָאֵי. וּבַחֲזִיז לָא? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשׁוּת וַחֲזִיז מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״! לָא קַשְׁיָא: הָא — מִקַּמֵּי דַּאֲתָא רַב לְבָבֶל, הָא — לְבָתַר דַּאֲתָא רַב לְבָבֶל. וּבָבֶל הָוְיָא רוּבָּא דְּעָלְמָא? וְהָתַנְיָא: הַפּוֹל וְהַשְּׂעוֹרָה וְהַתִּילְתָּן שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק — בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם. לְפִיכָךְ: זַרְעָן חַיָּיב, וְיַרְקָן פָּטוּר. הַשַּׁחֲלַיִים וְהַגַּרְגִּיר שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק — מִתְעַשְּׂרִין יָרָק וְזֶרַע, זְרָעָן לְזֶרַע — מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק. כִּי קָאָמַר רַב,פוטיתא - שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה ד' מלקיות בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כאן שנים וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו: נמלה - שהוא שרץ הארץ לוקה ה' תרתי הא דאמרן וכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום הרי ג' וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל הרי ד' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי ה' כולן בפרשת ויהי ביום השמיני: צרעה לוקה שש - שהיא שרץ העוף ולקי בכל הני חמשה מוסף עליו וכל שרץ העוף שקץ הוא לא יאכל במשנה תורה והאי דכתיב בקדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכ' בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב בהו. שרץ לשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו: ואם איתא - דדגים גידולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרס ולא גרס לילקי ה' דשבע בעי למילקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים: מאי טעמא דמאן דמרבי עופות קסבר - כל היכא דאיכא כלל ופרט וכלל כללא בתרא עיקר ובתריה אזלינן: והוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבי כל מילי - וכללא קמא דאתי למעוטי ולמימר דנדרשי' בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא נרבי מידי לא אזלינן בתריה ומיהו אהני פורתא למימר דכי מרבי כללא בתרא לא כל מילי מרבי אלא כעין הפרט מאי דדמי ליה מב' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ומיתרבי נמי עופות בהאי דינא ולמעוטי דגים דלא דמו ליה אלא בחד צד בפרי מפרי: ומאן דממעט עופות קסבר - כל היכא דאיכא כלל ופרט כללא קמא דווקא ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעטי כל מילי ואפי' מאי דדמי ליה בפרטא והדר כתב כללא בתרא לאפוקי ממיעוטא דכללא קמא במקצת ולאתויי מיהא מידי דדמי לפרטא בכל ג' צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ: פעפועין - ירקות שקורין קקול"י בל' ארמי יוטלי"ש בלע"ז: חלגלוגות - פולפי"ר בלע"ז: גודגדניות - אליינדר"א בלע"ז: חזיז - שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו: כפניות - תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן: גודגדניות - ממעיטין את הזרע: ואם הוקשו - הקלחין כעץ שכבר צמח בהן זרעו קשין הקלחין לכל אדם: תרגמא - להא דאמר רב מערבין אשלא הוקשו וזה המערב בהן יש לו בנים דהשתא חזו ליה: הנדקוקי מדאי - גודגדניות שבמדי יפות הן: כשות - הומלין: בבבל אוכלין חזיז וכי אתא רב לבבל וחזא דאכלי להו אמר מערבין ומעיקרא אמר דאין מערבין: לירק - לאכול בירקן: זרען חייב - במעשר ואע"פ שלא זרען מתחילה לכך: וירקן פטור - דלאו מידי הוא: שחליים - קרישו"ן: הגרגיר - אורוגא נאכל בין זרע ובין ירק: כי קאמר רב - דמערבין בהן:צירעה לוקה שש - פי' בקונט' דהא דכתיב בקדושים לא תשקצו וגו' ובכל אשר תרמש האדמה בגדולים משתעי דלא כתיב שרץ וקשה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נט:) דרשינן ובכל חיה הרומשת זה נחש משמע דרמישה נמי הוי דבר הרוחש כמו נחש ההולך על גחונו ומפרש ה"ר יעקב דאורלינ"ש דבמעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) מוקי האי קרא דוקא בשמונה שרצים כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב: אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדים - וא"ת דבנזיר בפ' ג' מינין (נזיר דף לה:) אמר מאי איכא בין תרי פרטי וכללא לתרי כללי ופרטא תרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא עד דדמי ליה משני צדדין משמע דבחד צד סגי וי"ל דשני צדדין דהכא הוי כחד צד דהתם דשני צדדין פרי מפרי וגידולי קרקע שוין הן ובפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין דריש מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדין שוין והא דפריך התם למימר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכה ואינו חוזר היינו למאן דאמר כללא קמא דווקא דע"כ צד דבטל ממלאכתו גרוע מהנך מדקמשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ואם שוה הוא אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין וכי האי סוגיא איתא בחולין (דף סו.) בסוף אלו טריפות גבי ארבה ובריש אלו מומין (בכורות דף לז.) גבי פסח או עור ואתו כולהו כמאן דאמר כללא קמא דווקא כדפירש' ועוד אומר ר"י דאתא שפיר אפי' למ"ד כללא בתרא דווקא ולדידיה נמי צריך שידמה בכל צדדין החשובין אע"פ שהא' חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדאי אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא מצריך שיהא דומה אף בצד גרוע הרבה והדבר מסור לחכמים להכיר איזהו צד גרוע שחולקין בו: ובבל הויא רובא דעלמא והתניא כו' - תימה אמאי לא משני כדמשני בפ' חבית (שבת קמד, ב) מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי"ל דהתם ודאי שייך לחלק דכולי עלמא נמי אם היו להם גמלים הרבה כמו בערביא היו מקיימין קוצים בשדותיהן ולכך יש חשיבות באתרא אבל בית מנשיא אע"פ שכל העולם נמי אם היו להם רמונים היו סוחטין כיון דלא הוי אלא חד גברא בטלה דעתו אבל הכא שבכל העולם יש חזיז ולא אכלי אין לחלק בין אתרא לגברא ולהכי נמי לקמן (עירובין דף כט:) דפריך ופרסאי הוו רובא דעלמא ולא מייתי מהך ברייתא דליבטלו פרסאי לגבי רובא דעלמא דאין לי לבטלם כיון דרוב בשר יש להם ושאר העולם נמי אם הוי להם רוב בשר היו אוכלים בלא לחם דומיא דערביא ומייתי שפיר מבגדי עניים דלא בעי שיעור עשירים כיון שפחות חשוב בעיניהן ועוד דמדמי השיעורים להדדי ולא שייך נמי לאתויי לקמן ההיא דחבית: [וע"ע תוס' שבת צב: ד"ה ואת"ל] לפיכך זרען חייב וירקן פטור - אין להקשות מאי לפיכך הא קתני דבטלה דעתו דאיכא למימר בטלה דעתו לענין דמתעשר אחר הבאת שליש כדין זרע או לענין תורם מן הרעה על היפה: לזרע מתעשרין זרע וירק - תימה אמאי לא עירב ותני להו זרען לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק ואומר ר"י דהיכא דזרען לירק הוי ירק עיקר ומתעשר הכל אחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל לשעבר אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ולהכי תנא ברישא ירק וזרע ובסיפא זרע וירק דברישא ירק עיקר ובסיפא זרע עיקר ונפקא מינה נמי לעניין מן הרעה על היפה דכשירק עיקר הוי ירק יפה וכשזרע עיקר הוי זרע יפה והוי מן הזרע על הירק מן היפה על הרעה וכן משמע בירושלמי בפרק [רביעי] דמעשרות: