Eruvin 94a · Talmud

זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה, וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה. וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר. דְּרַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבִי בְּהָהוּא חָצֵר, נְפַל גּוּדָּא דְּבֵינֵי בֵּינֵי, אֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל: שְׁקוּלוּ גְּלִימָא, נְגִידוּ בַּהּ. אַהְדְּרִינְהוּ רַב לְאַפֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל: אִי קָפֵיד אַבָּא, שְׁקוּלוּ הֶמְיָינֵיהּ וּקְטַרוּ בָּהּ. וְלִשְׁמוּאֵל לְמָה לִי הָא? הָא אָמַר: זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה! שְׁמוּאֵל עָבֵיד לִצְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא. וְרַב, אִי סְבִירָא לֵיהּ דַּאֲסִיר — לֵימָא לֵיהּ! אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא אַהְדְּרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ? דְּלָא נֵימְרוּ כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ (וַהֲדַר בֵּיהּ מִשְּׁמַעְתֵּיהּ). מַתְנִי׳ חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — הַמַּכְנִיס מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לְתוֹכָהּ — חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּכַרְמְלִית. גְּמָ׳ וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דְּנִפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים הָוְיָא לַהּ רְשׁוּת הָרַבִּים?! אִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רַבִּים שֶׁבֵּרְרוּ דֶּרֶךְ לְעַצְמָן, מַה שֶּׁבֵּרְרוּ בֵּרְרוּ. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁאָבְדָה לָהֶן דֶּרֶךְ בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה. וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי כְּגוֹן שֶׁאָבְדָה לָהֶן דֶּרֶךְ בְּאוֹתָהּ חָצֵר, וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עַד מְקוֹם מְחִיצָה מַחֲלוֹקֶת. אֵימָא: עַל מְקוֹם מְחִיצָה מַחֲלוֹקֶת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, וְרַבָּנַן סָבְרִי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים — לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ. וְלִיפְלוֹג בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים בְּעָלְמָא? אִי אִיפְּלִיגוּ בְּצִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים בְּעָלְמָא, הֲוָה אָמְרִינַן: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא חִיפּוּפֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא חִיפּוּפֵי — אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְהָא ״מִתּוֹכָהּ״ קָאָמַר! אַיְּידֵי דַּאֲמוּר רַבָּנַן ״מִתּוֹכָהּ״, אָמַר אִיהוּ נָמֵי ״מִתּוֹכָהּ״. וְרַבָּנַן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וּמַהְדְּרוּ לֵיהּ אִינְהוּ ״מִתּוֹכָהּ״! הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִי לָא קָא מוֹדֵית לַן הֵיכָא דְּטִילְטֵל מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְתוֹכָהּ — דְּפָטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּרְמְלִית? צִידֵּי נָמֵי לָא שְׁנָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָתָם לָא קָא דָרְסִי לַהּ רַבִּים, הָכָא קָא דָרְסִי לַהּ רַבִּים. מַתְנִי׳ חָצֵר שֶׁנִּפְרְצָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִשְׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, וְכֵן בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ מִשְׁתֵּי רוּחוֹתָיו, וְכֵן מָבוֹי שֶׁנִּטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו — מוּתָּרִים בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, וַאֲסוּרִים לֶעָתִיד לָבֹא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם מוּתָּרִין לְאוֹתוֹ שַׁבָּת — מוּתָּרִין לֶעָתִיד לָבֹא, וְאִם אֲסוּרִין לֶעָתִיד לָבֹא — אֲסוּרִין לְאוֹתוֹ שַׁבָּת. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּעֶשֶׂר, מַאי שְׁנָא מֵרוּחַ אַחַת דְּאָמַר פִּיתְחָא הוּא, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת נָמֵי פִּיתְחָא הוּא! אֶלָּא בְּיָתֵר מֵעֶשֶׂר, אִי הָכִי — אֲפִילּוּ מֵרוּחַ אַחַת נָמֵי! אָמַר רַב: לְעוֹלָם בְּעֶשֶׂר,

זה מטלטל עד עיקר מחיצה - כדמעיקרא דאמרינן הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי בששבתו בחצר אפילו מחצר לחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר הלכה כר"ש ואפי' עירבה כל אחת לעצמה לא גזר משום מאני דבתים ואע"ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי להו בתים דהא שרי לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת: שקולו גלימא נגידו - קחו טלית ופרסו אותה שם להיות מחיצה: אהדרינהו רב לאפיה - דקסבר אסור לטלטל הסדין שבתוכה: שקולי המייניה וקטרו בה - קחו אבנטו וקשרו בו את הטלית למחיצה: מתני' חצר שנפרצה לרה"ר - במלואה או יותר מעשר: חייב - דרה"ר הוא ובגמרא קא בעי לה: פטור - אבל מותר לכתחלה לא אפי' תוך ארבע אמות דלאו רה"ר היא אלא כרמלית היא והוא הדין נמי מתוכה לרה"י: גמ' שבררו דרך לעצמן - בשדה אחת: מה שבררו בררו - ואינו רשאי לגודרה אלמא קנו לה: שאבדה להן דרך באותו שדה - שהיה להן דרך בו ואינו יודע אי בצפונו אי בדרומו ובררו להן אחת מן הרוחות: וכי תימא הכא נמי כשאבדה להן הדרך באותה חצר - שאין מקום המחיצה ניכר ובני רה"ר מרחיבין רה"ר לתוכה במקצת ואמרו שעד כאן היה רשותן וכי אמר ר"א רה"ר היא באותו מקום מחיצה קאמר שאלו עוררין עליו: והאמר רבי חנינא עד מקום מחיצות מחלוקת - דמשמע כל החצר כולה עד מקום המחיצה היו חכמים עושין אותה כרמלית אבל במקום מחיצה מודו מכלל דר"א משוי ליה לכוליה רה"ר: הני מילי היכא דאיכא חיפופי - סתם צידי רה"ר איכא חיפופי נועצין יתידות אבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם לכותל קרי צידי רשות הרבים ובההוא הוה אמינא הוא דפליגי רבנן ואמרו לאו רשות הרבים הוא ואסור לטלטל מתוכו לרשות הרבים משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהא רבים. להדיא אבל הכא אימא מודו ליה: והא מתוכה - לרשות היחיד קאמר ר"א חייב אלמא כולה חצר רה"ר משוי ליה: איידי דאמרי רבנן מתוכה כו' - ואנן פרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא רבי אליעזר בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי רה"ר: מתני' חצר שנפרצה - בשבת לרשות הרבים: מותרין לאותה שבת - הואיל והותר למקצתה: שניטלה קורתו או (לחייו) גרסינן: לעתיד לבא - לשבת הבאה: אם מותרין כו' - בגמרא מפרש דרבי יוסי מחמיר והכי קאמר כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין היום: גמ' במאי עסקינן - דאצטריך ליה למנקט משתי רוחותיו: אילימא בעשר - ומשום הכי מרוח אחת לא דאמרינן פתחא הוא: משתי רוחותיו נימא נמי פתחא הוא - דקא סלקא דעתיה משתי רוחות זו כנגד זו קאמר כגון מזרח ומערב:

חייב דברי ר"א - בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצידה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלישנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום וביררו להם מקום מחיצות להיות שלהן ללכת דרך שם בשביל דרכם שאבדו שם ור"א לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אף על פי שעוברים שם אינו רה"ר כיון שלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרינן בפרק שני (דף כב:) גבי שבילי בית גלגול קאמרת ומתוכה דקאמר ר"א לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטו רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמר בגמרא והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא מתוכה לרה"ר שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית רה"ר אפילו נפלו כל המחיצות סביב והוי כרמלית הכא נמי מקום מחיצה תודה שיהיה כרמלית שאין להם כח בברירתן והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א ונקטי רה"ר משום דר"א דיבר על מקום מחיצה שיהא רה"ר וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רה"י למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש ואפילו כשנפלו כל מחיצותיה נקטי רה"ר שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למינקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה אי נמי להכי נקטי רה"ר להוכיח שתוכה חלוק הרבה מרה"ר שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מרה"ר לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפילו אין חלוק אלא מעט מרה"ר פטור המוציא מרה"י לתוכה כיון שאין רה"ר ממש: ואיבעית אימא בצידי רה"ר פליגי - ולא מיירי באבדה להם דרך: וליפלגו בצידי רה"ר דעלמא - ואם תאמר דילמא דוקא הכא פליגי משום דמקום מחיצה שלו ואור"י דסתם צידי רשות הרבים הם שלו שרגיל אדם להיות כונס תוך שלו ובונה: אבל היכא דליכא חיפופי מודו ליה קא משמע לן - משמע דר"א איירי בדאיכא חיפופי והקשה ריב"א דבפרק קמא דשבת (דף ו.) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימר דשמעת ליה לר"א היכא דליכא חיפופי היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה וי"ל דסוגיא דהכא כרב פפא דהתם: מאי שנא מרוח אחת דאמר פתחא הוא - ואם תאמר מרוח אחת אע"ג דפרוץ מרובה אמרינן בפ"ק (דף י:) דניתרת בפס ד' או בשני משהויין לכאן ולכאן אבל בשתי רוחות לא משתרי בהכי דג' מחיצות דאוריי' כמו סתם מבוי דהוי בלחי וקורה וי"ל דהכא פריך לר' יהודה דאית ליה לקמן (עירובין צה.) שתי מחיצו' דאורייתא ועוד אור"י דסתם חצר אין לה אלא ג' מחיצות וברביעית פס ד' או ב' משהויין ואיירי שנפרצו ב' רוחות מאותן ג' מחיצות ואף על גב דהשתא כשנפרצה הוי מפולש ואמרינן בפ"ק (דף יא.) דבעי לכל הפחות צורת הפתח היינו דוקא כשנפרצה רה"ר או לבקעה אבל הכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לרה"ר: מאי שנא מרוח אחת דאמרי' פי תקרה כו' - השתא לא קאמר פתחא הוא דאפילו נפרץ במילואו או ביתר מעשר רוצה להתיר בבית מטעם פי תקרה: בשתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם - רש"י מפרש דרב ושמואל דפליגי בפי תקרה היינו דווקא באכסדרה בבקעה שאין לה כלל מחיצות אבל ביש לה אפי' מחיצה אחת מודה שמואל דבשלש מחיצות אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואתי שפיר הא דנקט אכסדרה בבקעה לפי שבבקעה דווקא פליגי שאין שם מחיצה וגרס בתר הכי כי לית ליה בד' אבל בג' אית ליה ולפי זה פירוש כל הסוגיא ואין נראה דאפילו לרב בשתי מחיצות זו כנגד זו לא אמר פי תקרה יורד וסותם דהוי מפולש כדאמר בפרק קמא דסוכה (דף יח:) לכך נראה לר"י דסתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות כדאמר בלא יחפור (ב"ב דף כה:) העולם לאכסדרה הוא דומה דרוח צפונית אינה מסובבת ולית ליה לשמואל פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן יש שם ארבע מחיצות ומיהו לרב אפי' פרוץ משתי רוחות אית ליה פי תקרה ובלבד שלא יהא מפולש ומשום הכי נקט בבקעה דבחצר סתם אכסדרה יש לה ג' מחיצות דסתמא מושכת בכל החצר באורך או ברוחב אלא שהיא עד אמצע החצר ופרוצה לפנים במילואו להכי נקט בקעה דאפילו אין לה אלא שתי מחיצות ופרוצה משני צדדין אית ליה לרב פי תקרה ובסמוך גרס כי לית ליה בשלש אבל בארבע אית ליה וכן גרסי רבינו חננאל ורבינו תם והכי פי' בשלש שיש שלש מחיצות והרביעית פרוצה במלואה אבל בארבע שיש ברביעית לחי או פס דאיכא שם מחיצה אע"פ שפרוצה מרובה או שפרוצה יתר מעשר אמרי' פי תקרה ופריך מ"מ קשיא דנימא פי תקרה אפי' בשתי רוחות כיון דאין פרוצים במילואן ויש בכל רוח שם מחיצה דבין לרב ובין לשמואל אין חילוק בין מרוח אחת לשתים ואי נפרץ במילואו אפילו מרוח אחת לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ומשני שנפרץ בקרן זוית וקירויו בארבע שנפרץ ונפל גם מן הקרוי עד שמופלג מן הכותל ארבע מכל רוח ורוח דאף ע"פ דיש כאן ד' מחיצות שלא נפרץ במילואו לא חשיבי הנך מחיצות לסייע לקירויו ולימא פי תקרה כיון דמופלג מהן ארבע וה"ה דאפילו ברוח אחת בכי האי גוונא לא אמרי' יורד וסותם ולא נקט קרן זוית אלא משום דאורחא דמילתא דכשנפרץ שם רגיל להיות נופל מן הקירוי עמו אי נמי דוקא בקרן זוית משום דאיכא תרתי לריעותא דטעמא דפי תקרה משום דדמי לפתח כדמפליג בסמוך בין עשר ליתר מעשר ובקרן זוית לא דמי לפתח משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וא"ת מאי פריך משתי רוחות נמי נימא פי תקרה נוקי שתי רוחות. דמתניתין שנפרץ זה כנגד זה דהוי מפולש ולא אמרינן פי תקרה וי"ל דניחא ליה לאוקומא בכל ענין ועוד דומיא דחצר דלא הוי מפולש דהא וכן בית קתני:

עירובין צד.

Navigate the library