עירובין ט.

פרק א׳ · מבוי

Eruvin 9a · Chapter 1: Mavoi

מְשׁוּכָה אוֹ תְּלוּיָה, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה — אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. שְׁלֹשָׁה — צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה — אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, אַרְבָּעָה — צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. מַאי לָאו — מְשׁוּכָה מִבַּחוּץ, וּתְלוּיָהּ מִבִּפְנִים! לָא, אִידִי וְאִידִי מִבִּפְנִים. מְשׁוּכָה — מֵרוּחַ אַחַת, וּתְלוּיָה — מִשְׁתֵּי רוּחוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: מֵרוּחַ אַחַת אָמְרִינַן לָבוּד, מִשְׁתֵּי רוּחוֹת — לָא אָמְרִינַן לָבוּד, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: מְשׁוּכָה וְהִיא תְּלוּיָה, וְהֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ שְׁתֵּי יְתֵידוֹת עֲקוּמּוֹת עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי מָבוֹי, שֶׁאֵין בְּגוֹבְהָן שְׁלֹשָׁה, וְאֵין בְּעַקְמוּמִיתָן שְׁלֹשָׁה. מַהוּ דְּתֵימָא: אוֹ ״לָבוּד״ אָמְרִינַן, אוֹ ״חֲבוֹט״ אָמְרִינַן, לָבוּד וַחֲבוֹט לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין לְחָיַיִם וְתַחַת הַקּוֹרָה נִידּוֹן כְּכַרְמְלִית. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבַרָּא. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּחַת הַקּוֹרָה, אֲבָל בֵּין לְחָיַיִן אָסוּר. וְרָבָא אָמַר: בֵּין לְחָיַיִם נָמֵי מוּתָּר. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ. וְאַבָּיֵי, הָתָם בְּגָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה. אָמַר אַבָּיֵי מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: תּוֹךְ הַפֶּתַח, צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ. וְכִי תֵּימָא: דְּאִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְהָאָמַר רַב חָנִין בַּר רָבָא אָמַר רַב: תּוֹךְ הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ. וְרָבָא — הָתָם דְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית. אֲבָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי — שְׁרֵי? יַצִּיבָא בְּאַרְעָא וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא! אִין, מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּבֵין לְחָיַיִן אָסוּר? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָבוֹי שֶׁרְצָפוֹ בִּלְחָיַיִן פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה — בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר: אָמְרִינַן לָבוּד, מִשְׁתַּמֵּשׁ עַד חוּדּוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל לֶחִי הַפְּנִימִי. לְרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: לָא אָמְרִינַן לָבוּד, מִשְׁתַּמֵּשׁ עַד חוּדּוֹ הַפְּנִימִי שֶׁל חִיצוֹן. אֲבָל בֵּין לְחָיַיִן דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר! וְרָבָא, הָתָם נָמֵי דְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית. אֲבָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי — שְׁרֵי? יַצִּיבָא בְּאַרְעָא וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא! אִין, מָצָא מִין אֶת מִינוֹ וְנֵיעוֹר.

משוכה - משמע רחוקה היא מן הכתלים: או תלויה - שאין ראשיה מונחים על גבי הכתלים אלא תלויה באויר שקצרה משתי רוחותיה וכגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע פתח המבוי ונתן על גבו את הקורה כזה:

רבן שמעון סבירא ליה בכל דוכתא פחות מד' כלבוד דמי: משוכה מבחוץ - שנמשכה לתוך רשות הרבים כגון האי בעיין דלעיל דשתי יתידות: תלויה מבפנים - שקצרה משתי רוחות ואינה מגעת לכתלים אלא נתלית באויר ואמרינן לבוד להאריך ראשיה: אידי ואידי מבפנים - ותרוייהו בקורה קצרה עסקינן: משוכה מרוח אחת - ראשה אחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לכותל שכנגדו: רב אשי אמר - משום ב' רוחות לא איצטריכא ליה דכיון דתנא משוכה מרוח אחת הוא הדין משתי רוחות אלא חדא קתני משוכה והיא תלויה שקצרה היא מהגיע לכתלים ועוד שתלויה היא למעלה מגובה כותלי המבוי: והיכי דמי כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על גבי ב' כותלי מבוי - ועקמימותיהן נוטות זו כלפי זו להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהן רוחב טפח כשיעור הכשר קורה דמתניתין:

ואין בעקמומיתן שלשה - ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתידות ממעל לכתלים שלשה טפחים דאי הוה בגובהן שלשה טפחים הוה מיפסלא דקורה על גבי כתלים בעינן אבל השתא בפחות משלשה אמרינן חבוט השפל כאילו מונחת על הכותל: לבוד - לשון סניף להאריך ובלע"ז אפש"ק: נידון ככרמלית - ואסור לטלטל שם: מסתברא מילתיה דר' יוחנן - דאמר פוק תני לברא אלא מותר הוא אתחת קורה קאמר ליה דקסבר חודו החיצון יורד וסותם: אבל בין לחיים - במבוי שאין שם קורה מודה דאסור: מקום שאין בו ד' על ד' - עומד בין רשות הרבים לרשות היחיד הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באנפי נפשיה הוא ובטיל להכא ולהכא והיינו מקום פטור: לכתף עליו - משאות: ובלבד שלא יחליפו - דלא לימרו דקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ואתי למישרי הוצאה בשבת ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי: בגבוה שלשה - דמינכרא אבל בין לחיים דלא מינכרא דוכתא אי שריית לטלטל התם אתי להחליף ולאפוקי לרשות הרבים: תוך הפתח - כגון מבוי שיש פצימין רחבים לפתחו מכאן ומכאן והן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין: דאית בהו ארבע - ברוחב הפצימין במשך המבוי דכל ד' רשות באנפי נפשיה היא וכרמלית היא ומדרבנן אסורה: לכרמלית - לבקעה דשייך ומצטרף למינו שחוצה לו: יציבא - אזרחי: מצא - כרמלית שבין לחיים שלא היה בו שיעור כרמלית: את מינו - שחוצה לו: וניעור - נתחזק על ידי מינו וניעור משנתו שהיה בתחלה בטל אצל שאינו מינו ודוגמתו בבכורות (ד' כב.) טומאה שבטלה וחזרה וניעורה: אבל פתוח לרשות הרבים - שלא זה מינו ולא זה מינו ולכאן וכאן בטלה: ואת לא תסברא דבין לחיים - לר' יוחנן אסור: והאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים - במשך המבוי מראשו לצד סופו בשתים ושלש אמות: בפחות מארבעה - שאין בין לחי ללחי ד' אבל יש ביניהן ג': באנו למחלוקת רבן שמעון ורבנן - דאיפלגו לעיל במשלשה ועד ד' אי אמרינן לבוד או לא מאותו מחלוקת אנו למידין שאף בהכשר מבוי זה יש מחלוקת ביניהן ורבי יוחנן לא מפרש מילתיה והשתא קא מפרש רב הונא בריה דרב יהושע דעל כרחיך הא דקאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתא דרבן שמעון ורבנן הכא לא משכחת לה אלא בתשמיש שכנגד הלחיים דלרבן שמעון הוו כולהו כחד לחי ואין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי אבל משם ולחוץ הוי בין לחיים ואסור ולרבנן לא הוי כחד לחי ובלחי החיצון משתרי מבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של חיצון דכנגד חיצון לחודיה הוי בין לחיים אלמא לרבי יוחנן בין לחיים אסור דאי בין לחיים לרבי יוחנן מותר מאי שייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא בין הוו כולהו כחד בין לא הוו כולהו כחד כנגד כולם הוא משתמש:

שאין בגובהן שלשה - ואם תאמר והא אמר בסוף פרק הישן (סוכה ד' כב.) דכי יש ברחבו טפח אמר חבוט ורמי אפילו ביתר מג' וקורה דרחבה טפח נימא נמי חבוט ורמי אפילו גבוה מג' ובלאו הכי קשה אמאי לא שריא אפילו ביתר מג' כיון דקורה תוך עשרים וי"ל דהכא בעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג' לא הוי היכר תדע דהא משוכה מבחוץ אפילו בפחות מג' לא אמרינן לבוד: תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו - לאו משום דנחשב כמבוי בפני עצמו דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם כן ארכו יתר על רחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו: ורבא התם הוא דפתוח לכרמלית - ואם תאמר בפרק קמא דשבת (ד' ו.) גבי אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ ופריך מהא דאמר רב צריך לחי אחר להתירו ומשני הכא באסקופת מבוי עסקינן ואמאי לא משני התם דפתוחה לכרמלית וההוא דאחרים בפתוח לרה"ר וי"ל דאי בפתוח לרה"ר כיון דאין בו ארבע על ארבע הוי מקום פטור ואפילו פתח נעול נמי כלפנים ותדע דלאביי נמי לוקמא בגובה שלשה דהוי מקום פטור כדאמרינן לעיל אלא משום דאם כן אפילו נעול נמי: לרשב"ג דאמר לבוד משתמש עד חודו הפנימי - זו אינו מדברי רבי יוחנן דהא רב אשי מפרשה בע"א ואם תאמר אם כן מאי פריך לרבא הוא יפרש דפליגי שרצפו בלחיים רחבים ארבע דרבא מודה לעיל ברחבים ארבע דאסור ואפילו באין רחבים ד' פליגי ומשכחת פלוגתא דרשב"ג אומר לבוד והרי בין כולם יש ד' ואסור להשתמש כנגדו ולרבנן דאמרי לא אמרינן לבוד משתמש עד חודו החיצון של לחי החיצון וי"ל כיון דכשאין כ"א ב' לחיים ובכל א' משהו ושניהם רצופים בפחות מד' לא משכחת פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן ולא משכחת פלוגתייהו אלא כשיש ד' הוה ליה לרבי יוחנן לפרושי במילתיה בהדיא מבוי שרצפו בלחיים בפחות מד' במשך ד' אע"ג דרב אשי מוקי לה במשך ד' אמות כיון שאמר ר' יוחנן מבוי שרצפו הוי כאילו פירש בהדיא ד' אמות דמשך מבוי ד' אמות: