עירוביןס.
טוען את הדף…
וְלֹא עֵירְבוּ, אִם יֵשׁ לִפְנֵיהֶם דַּקָּה אַרְבָּעָה — אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, וְאִם לָאו — אוֹסֶרֶת. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בִּדְלֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה. וְאִי לֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה, כִּי קָא עָבֵיד דַּקָּה, מַאי הָוֵי? בִּמְגוּפֶּפֶת עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, דְּכֵיוָן דְּעָבֵיד דַּקָּה — אִיסְתַּלּוֹקֵי אִיסְתַּלּוּק לֵיהּ מֵהָכָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹתֶל שֶׁרְצָפָהּ בְּסוּלָּמוֹת, אֲפִילּוּ בְּיָתֵר מֵעֶשֶׂר — תּוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו. רָמֵי לֵיהּ רַב בְּרוֹנָא לְרַב יְהוּדָה בְּמַעְצַרְתָּא דְּבֵי רַב חֲנִינָא: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל תּוֹרַת מְחִיצָה עָלָיו? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: אַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת וְאַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, אִם יֵשׁ לְפָנֶיהָ דַּקָּה אַרְבָּעָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, וְאִם לָאו — אוֹסֶרֶת. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה. וְאִי לֹא גְּבוֹהָ מִרְפֶּסֶת עֲשָׂרָה, כִּי עָבֵיד דַּקָּה מַאי הָוֵי? בִּמְגוּפֶּפֶת עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, דְּכֵיוָן דְּעָבֵיד דַּקָּה — אִיסְתַּלּוֹקֵי אִיסְתַּלַּק מֵהָכָא. הָנְהוּ בְּנֵי קָקוּנָאֵי דְּאָתֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב לַן גַּבְרָא דְּלִיעָרֵב לַן מָאתִין. אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי: זִיל עָרֵב לְהוּ, וַחֲזִי דְּלָא מְצַוְוחַתְּ עֲלַהּ בְּבֵי מִדְרְשָׁא. אֲזַל, חֲזָא לְהָנְהוּ בָּתֵּי דִּפְתִיחִי לְנַהֲרָא. אָמַר: הָנֵי לֶהֱוֵי שִׁיּוּר לְמָתָא. הֲדַר אָמַר: ״אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ״ תְּנַן, [מִכְּלָל] דְּאִי בָּעֵי לְעָירוֹבֵי, מָצֵי מְעָרְבִי. אֶלָּא אֶיעְבֵּיד לְהוּ כַּוֵּוי, דְּאִי בָּעוּ לְעָירוֹבֵי דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת מָצוּ מְעָרְבִי. הֲדַר אָמַר: לָא בָּעֵי, דְּהָא רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מְעָרֵב לַהּ לְכוּלַּהּ מָחוֹזָא עַרְסְיָיתָא עַרְסְיָיתָא מִשּׁוּם פֵּירָא דְּבֵי תוֹרֵי, דְּכׇל חַד וְחַד הָוֵי שִׁיּוּר לְחַבְרֵיהּ. וְאַף עַל גַּב דְּאִי בָּעוּ לְעָרוֹבֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא מָצוּ מְעָרְבִי. הֲדַר אָמַר: לָא דָּמֵי. הָתָם, אִי בָּעֵי — לְעָרוֹבֵי דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, וְהָנֵי לָא מְעָרְבִי, הִילְכָּךְ נַעְבְּדַן כַּוֵּוי. הֲדַר אָמַר: כַּוֵּוי נָמֵי לָא בָּעֵי, דְּהָהוּא בֵּי תִיבְנָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְמָר בַּר פּוֹפִידְתָּא מִפּוּמְבְּדִיתָא, וְשַׁוְּיַהּ שִׁיּוּר לְפוּמְבְּדִיתָא. אֲמַר, הַיְינוּ דְּאָמַר לִי מָר: ״חֲזִי דְּלָא מְצַוְוחַתְּ עֲלַהּ בְּבֵי מִדְרְשָׁא״. אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כָּעִיר חֲדָשָׁה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: עִיר אַחַת הָיְתָה בִּיהוּדָה וַחֲדָשָׁה שְׁמָהּ, וְהָיוּ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, וּבָהּ הָיוּ מְשַׁעֲרִים חֲכָמִים, וְהִיא הָיְתָה שִׁיּוּר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חֲדָשָׁה מַהוּ? חֲדָשָׁה, כִּי הֵיכִי דְּאִיהִי הָוְיָא שִׁיּוּר לִגְדוֹלָה — גְּדוֹלָה נָמֵי הָוְיָא שִׁיּוּר לִקְטַנָּה. אֶלָּא כְּעֵין חֲדָשָׁה, מַהוּ? רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה, חַד אָמַר: בָּעֲיָא שִׁיּוּר, וְחַד אָמַר: לָא בָּעֲיָא שִׁיּוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: אֲפִילּוּ בַּיִת אֶחָד וְחָצֵר אַחַת. חָצֵר אַחַת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: בַּיִת אֶחָד בְּחָצֵר אַחַת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַבִּי יִצְחָק, גְּמָרָא אוֹ סְבָרָא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לַן מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר, זְמוֹרְתָּא תְּהֵא?! מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בַּמִּזְרָח וְאָמַר לִבְנוֹ: ״עָרֵב לִי בַּמַּעֲרָב״, בַּמַּעֲרָב וַאֲמַר לִבְנוֹ: ״עָרֵב לִי בַּמִּזְרָח״, אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּלְעֵירוּבוֹ יוֹתֵר מִכָּאן — מוּתָּר לְבֵיתוֹ, וְאָסוּר לְעֵירוּבוֹ. לְעֵירוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וּלְבֵיתוֹ יָתֵר מִכָּאן — אָסוּר לְבֵיתוֹ, וּמוּתָּר לְעֵירוּבוֹ. הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. נְתָנוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת —ולא עירבו - בני מרפסת עם בני חצר אלא אלו לבדן ואלו לבדן: אם יש לפניהם - לפני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה: דקה - פתח קטן גובה ארבעה אין אוסרין בני מרפסת על בני החצר דהא איסתלק להו: ואם לאו אוסרת - אלמא תורת פתח עליו ואפילו לחומרא: בדלא גבוה י' - דליכא למימר תורת מחיצה עליה: כי עביד דקה לפניה מאי הוי - הרי כל המרפסת סביבותיה נמוכה ופתוחה לחצר והרי הן כשתי חצירות שאין כותל ביניהן: מגופפת - מוקפת מחיצה סביב אלא שנשאר לפנים י' אמות כדין פתח בלא היקף דאי עבוד התם דקה סלוק נפשייהו ואי לא ע"כ לחומרא נמי פתח הוא הואיל דלא גבוה י': שרצפו - זקף סולם אצל סולם: תורת מחיצה עליו - ואין מבטלין המחיצה למהוי כנפרץ הכותל יותר מעשר דאמר לקמן מערבין אחד ואין מערבין שנים אלא רצו אחד מערבין ולקולא והוי כפתח רצו שניהם מערבין דלחומרא לא אמרינן דליבטליה למחיצה דכל בעירובין להקל: ומי אמר שמואל - דלא מבטלא סולם למחיצה לחומרא: ואי לאו אוסרת - אלמא אע"ג דגבוה מרפסת י' אתי סולם ומבטיל ליה: בדלא גבוה כו' - דבלא סולם נמי בטלה: דליערב מאתין - ועיר של רבים ונעשית של יחיד הויא ובעיא שיור: דפתיחי לנהרא - פתחיהן אחורי העיר לנהר ולא היה להם פתח פתוח לעיר: דאי בעו לערובי - הנך דמשיירי מצו מערבי: איעביד להו כווי - חלונות שיש בהן ד' על ד' לצד העיר דאי בעו הוו מצו מערבי ואעבדינהו שיור למתא דלא ליערבוה בהדיהו: ערסייתא ערסייתא - שכונות שכונות ולא היו מערבין כל העיר כאחת: פירא דבי תורי - גומא גדולה שמצניעים שם גרעיני תמרים למאכל בהמה והיו אותן גומות מבדילות בין השכונות מתחת ובכל שכונה היו מבואות הרבה 
ומערבין יחד ולא היו מתקנין לה לחיים משום דעיר של רבים ונעשית של יחיד הויא וכל חד וחד הוי שיור לחבריה דאי לא הוי שיור היכי מצו לערבי מבואות הרבה שבכל שכונה יחד בכל עיר של רבים ונעשית של יחיד כל חד וחד באנפי נפשיה בעו עירובי ובעי לחי וקורה ככל עיירות של רבים: ואף על גב דאי בעו לעירובי לא מצי מערבי - משום פירא דמפסיק ואין יכולין להלך משכונה לשכונה והוי חריץ שבין שתי חצירות דאמרינן לקמן (עירובין דף עח:) מערבין שנים ואין מערבין אחד: דרך גגות - שהיו להם דיוטאות עוברות מגגי שכונה זו לגגי שכונה זו: דההוא בי תבנא כו' - ואמרינן לקמן הלכה כר"ש דלא בעי נ' דיורין לשיור: ובה שיערו חכמים - שיורי עיירות והיא עצמה היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה: חדשה מהו - לעירובי באנפה נפשה כולה בלא שיור: כעין חדשה - עיר קטנה אחרת של נ' דיורין ואינה סמוכה לגדולה: חצר אחת ס"ד - חצר בלא בית מי הוי דירה: בית אחד בחצר אחת - חצר ובית לתוכה סגי להיות שיור: מתני' מי שהיה במזרח - בשדה וקדש עליו שם היום: ואמר לבנו - לערב מבעוד יום למערב: ולעירובו יותר מכאן - שנתן לו העירוב מביתו והלאה: מותר לביתו - לדין ביתו כלומר למנות שביתתו מביתו כאילו לא עירב: ואסור לעירובו - לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול להלך וליטלו שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח וכיון דאינו עירוב הוי ליה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוה ואע"ג דאוקמי' בשילהי מי שהוציאוהו דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה כו' אלמא אמר שביתתי רחוק מאלפים ה"ז לא יזוז ממקומו הני מילי בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים הוה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני בשאין עירובו עירוב כדתנן בפרק בכל מערבין (לעיל עירובין דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו: אסור לביתו - לדין ביתו למנות מביתו אלפים לכל רוח: בעיבורה של עיר - באחד מן הבתים העומדין בתוך שבעים אמה ושירים: לא עשה ולא כלום - שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כארבע אמות: נתנו חוץ לתחום - מפרש בגמרא חוץ לעיבורה של עיר:דליערב לן מאתין - מה שפי' בקונט' דעיר של רבים ונעשית של יחיד הואי לא בא לאפוקי והרי היא של רבים אלא לאפוקי של יחיד ונעשית של רבים: ושויה שיור לפומבדיתא - בהדי שיור דג' חצירות של שני בתים בעינן והלכה כר"ש: היינו דאמר (ליה) חזי דלא מצווחא - שאם היה מזקיקם לעשות כווי על חנם היו סותרין את בתיהם: וחדשה שמה - בספר יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה: גמרא - שהיה לו קבלה משום תנא או סברא שמסברא היה אומר שכך נראה אף על פי שאין שום תנא סובר כן ולא לפסוק הלכה בא אלא שכך היו דברים נראים וקאמר מאי נפקא לן מינה כלומר הא פסקינן לעיל כרבי שמעון ומשני גמרא גמור כו' מ"מ יש לנו לחקור ולידע אם גמרא או סברא: