בבא בתראקא:
טוען את הדף…
קְבוּרַת חֲמוֹרִים הִיא זוֹ! לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּעָבֵיד לְהוּ בְּקֶרֶן זָוִית. וְהָא נָגְעִי כּוּכִין לַהֲדָדֵי! אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּמַעֲמִיק. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אַרְבַּע מְעָרוֹת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הֵיכִי עָבֵיד לְהוּ? הָא קָא נָגְעִי כּוּכִין לַהֲדָדֵי! אֶלָּא בְּמַעֲמִיק; הָכָא נָמֵי בְּמַעֲמִיק. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַרְבַּע מְעָרוֹת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּעָבֵיד לְהוּ כִּי חֲרוּתָא. וְהָא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – בְּרוּתָא הִיא. מִכְּדֵי כׇּל אַמְּתָא בְּרִיבּוּעָא אַמְּתָא וּתְרֵי חוּמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא; כַּמָּה הָוֵי לְהוּ? חַד סְרֵי וְחוּמְשָׁא; כּוּכִין כַּמָּה הָווּ? תְּמָנְיָא; תְּמָנְיָא בְּחַד סְרֵי וְחוּמְשָׁא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אֶלָּא הָא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – בְּרוּתָא הִיא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּנִיפְלֵי; הָכָא נָמֵי בְּנִיפְלֵי. תְּנַן הָתָם: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּסָתוֹ. שְׁנַיִם – נוֹטְלָן וְאֶת תְּפוּסָתָן.דעביד להו בקרן זוית. וא"ת כיון שהוא מעמיק אמאי צריך שיעשה בקרן זוית יעשה ברוחב המערה או באורך המערה בין כוך לכוך באמה שבינתים ויעמיק וי"ל לפי שהיה מקלקל כותל המערה והיה קרקע נופל והכוכין היו מקלקלין הואיל וזה הכוך שמעמיק הולך באותו צד ששאר כוכין הולכין אבל בקרן זוית אינו כן: המוצא מת מושכב כדרכו. בפ"ב דנזיר (דף סה.) אמר המוצא פרט למצוי ופ"ה פרט לידוע אם אחד מהן ידוע והשנים אינן ידועים וקשה לפי' דמדממעט מצוי משמע דגריע טפי אחד ידוע ושנים תחלה משנים ידועים ואחד תחלה מדקממעט ליה וזה אינו דכך שוה זה כמו זה דבין שנים ידועים ואחד תחלה בין אחד ידוע ושנים תחלה אין להן שכונת קברות עד שיהו שלשתן ידועים או שלשתן תחלה כדאמר בנזיר ונראה לר"י פרט לידוע דדוקא נמצא הוא דבעינן מושכב כדרכו פרט ליושב ושראשו מונח בין יריכותיו דאית לן למימר דנכרי הוא דישראל לא מותבינן ליה אבל ידוע שישראל הוא בכל ענין שיהיה יש לו תפוסה ותימה לפירושו דמאי אשמעי' אטו סלקא דעתיך דמושכב כדרכו יגרום שיהיה לו תפוסה כיון שידוע שהוא ישראל ועוד קשה דלא הוי דומיא דמת פרט להרוג ולא דומיא דמושכב [פרט ליושב] כדרכו [פרט לראשו בין ארכובותיו] ונראה לפרש פרט למצוי פי' פרט לידוע ולא בידוע דקאמר התם אחד ידוע ושנים תחלה דההוא ידוע שהוא נקבר שם ולא שידוע שלשם קבורה נקבר אבל האי פרט למצוי היינו שידוע שלשם קבורה נקבר שם דיש לו שכונת קברות ואסור לפנותו משם ואע"פ שהוא קבר יחידי כדתניא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) קבר הידוע אסור לפנותו פנהו מקומו אסור בהנאה רשב"א וכן פר"י בנזיר והא דאמר בנזיר דבעי' שלשתן ידועין [או] תחלה פ"ה דהלכתא גמירי לה ואין נראה לר"י דלא שייך כאן הלכתא גמירי דהוי דבר שיש בו טעם דכשיש ב' שלא היו ידועים ואחד ידוע לית לן למימר שלשם קבורה נתון שם כיון שהיו שם עדיין שנים שהרי כשנקבר זה לא היו אותן ב' ידועין וכן ב' ידועין ואחד תחלה אבל שלשתן ידועים או שאינן ידועין סתמא דמילתא דלשם קבורה הניחום שם: