בבא בתרא יג:

פרק א׳ · השותפין

Bava Batra 13b · Chapter 1: HaShuttafin

״קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַּמֶּרְחָץ״, ״קַח לְךָ זֵיתִים, וּבֹא וַעֲשֵׂה בְּבֵית הַבַּד״! הָתָם נָמֵי, ״גּוּד״ אִיכָּא, ״אֶגּוּד״ לֵיכָּא. תָּא שְׁמַע: כׇּל שֶׁאִילּוּ יֵחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו – חוֹלְקִין, אִם לָאו – מַעֲלִין אוֹתוֹ בְּדָמִים! תַּנָּאֵי הִיא – דְּתַנְיָא: ״טוֹל אַתָּה שִׁיעוּר, וַאֲנִי פָּחוֹת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְתָנֵי – מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אֶלָּא לָאו חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָאָמַר: ״טוֹל אַתָּה שִׁיעוּר וַאֲנִי פָּחוֹת״ – שׁוֹמְעִין לוֹ. וְ״גוּד אוֹ אֶגּוּד״ – נָמֵי שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? לָא, לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי; וּדְקָאָמְרַתְּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בִּדְמֵי – לֵית לִי דְּמֵי לְמִיתַּן לָךְ; בְּמַתָּנָה – לָא נִיחָא לִי, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַב יְהוּדָה – דִּשְׁמוּאֵל הִיא, דִּתְנַן: וְכִתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחְלוֹקוּ. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי כְּרִיכוֹת – חוֹלְקִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֵית דִּינָא דְּ״גוּד״ אוֹ ״אֶגּוּד״, מַאי אִירְיָא בְּכֶרֶךְ אֶחָד? אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי כְּרִיכִין נָמֵי! תַּרְגְּמָא רַב שַׁלְמָן – בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן רוֹצִין. אָמַר אַמֵּימָר, הִלְכְתָא: אִית דִּינָא דְּ״גוּד״ אוֹ ״אֶגּוּד״. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הָא דְּרַב נַחְמָן, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעָא לִי; כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי. וְלָא?! וְהָא רָבִין בַּר חִינָּנָא וְרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא שְׁבַק לְהוּ אֲבוּהּ תַּרְתֵּי אַמְהָתָא, חֲדָא יָדְעָא אָפְיָא וּבַשּׁוֹלֵי, וַחֲדָא יָדְעָא פִּילְכָּא וְנַוְולָא; וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַאֲמַר לְהוּ: לֵית דִּינָא דְּ״גוּד״ אוֹ ״אֶגּוּד״! שָׁאנֵי הָתָם – דִּלְמַר מִיבְּעֵי לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ, וּלְמָר מִיבְּעֵי לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ; כִּי קָאָמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל אַתְּ חֲדָא וַאֲנָא חֲדָא – לָאו ״גּוּד״ אוֹ ״אֶגּוּד״ הוּא. וְכִי לָא מָצֵי לְמֵימַר הָכִי?! וְהָא כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, דְּתַרְוַיְיהוּ מִיבְּעֵי לְהוּ, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכֶרֶךְ אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי כְּרִיכִין – חוֹלְקִין! הָא תַּרְגְּמָא רַב שַׁלְמָן בְּשֶׁרָצוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַדְבִּיק אָדָם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּאֶחָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תּוֹרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, נְבִיאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וּכְתוּבִים בִּפְנֵי עַצְמָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁמֹנָה נְבִיאִים מְדוּבָּקִין כְּאֶחָד, עַל פִּי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא הָיוּ לוֹ אֶלָּא אֶחָד אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי: מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים מְדוּבָּקִים כְּאֶחָד, וְהִכְשַׁרְנוּם. בֵּין חוּמָּשׁ לְחוּמָּשׁ שֶׁל תּוֹרָה – אַרְבָּעָה שִׁיטִין; וְכֵן בֵּין כׇּל נָבִיא לְנָבִיא. וּבְנָבִיא שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר – שָׁלֹשׁ שִׁיטִין. וּמְסַיֵּים מִלְּמַטָּה, וּמַתְחִיל מִלְּמַעְלָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לְדַבֵּק תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים כְּאֶחָד – מְדַבֵּק; וְעוֹשֶׂה בְּרֹאשׁוֹ כְּדֵי לָגוֹל עַמּוּד, וּבְסוֹפוֹ כְּדֵי לָגוֹל הֶיקֵּף; וּמְסַיֵּים מִלְּמַטָּה וּמַתְחִיל מִלְּמַעְלָה;

קח לך עבדים - שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי: הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא - שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו: ושמו עליו - כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון: מעלין אותו בדמים - היינו גוד או אגוד: טול אתה שיעור ואני פחות - כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר: וגוד או אגוד נמי - שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך: הא דרב יהודה - דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה: בכרך אחד - כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב"ד לחלקו בזיון הוא: אבל בשתי כריכות - כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד: חולקין - קס"ד דאפילו אין שניהם רוצים וע"כ אין דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי' תרוייהו צריכין להאי: בששניהם רוצים - הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו: פילכא ונוולא - לטוות ולארוג ל"א ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין טפי"ד: לית דינא דגוד או אגוד - לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא למכור חלקו: לאו גוד או אגוד הוא - אי לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד: אבל בב' כריכות חולקין - וקס"ד בע"כ של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול חדא וגוד דמי היתירים או אגוד כייפינן ליה: כל אחד ואחד בפני עצמו - כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות כרך לעצמו: בבייתוס שמנה נביאים - כל ספרי נביאים שמנה הן: ה"ג וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם: כדי לגול עמוד - מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו: וסופו כדי לגול היקף - בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף:

ואי ס"ד לית דינא דגוד או אגוד אפי' בשתי כריכות כו'. השתא ס"ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק וב' כריכות דומיא דכרך אחד שאין כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע"כ והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא דגוד או אגוד וא"ת אפילו אית דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי ולהאי וי"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט ספרים ואי ס"ד לית ליה דינא דגוד או אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד. אע"פ שא"א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ"ב (דף כז.) משמע דאסור להניח ה"מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי: רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה. לא מפני שאסור להניח זה על גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח אלא נביאים וכתובים על גבי תורה אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל כמו תורה או הכל נביאים כי היכי דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא כל נביא ונביא בפני עצמו וע"כ טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא אחד כן נראה לרשב"א: ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל'. פי' בקונטרס ואינו צריך להניח ד' שיטין ונראה לר"י דבין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל חומש פרשה של ד' שיטין וריצב"א מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי' בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי בפ"ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונראה לי הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי' יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה: ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף. כן כתוב בכל הספרים וקשה לר"י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקונט' מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי בפ"ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע"כ נראה לר"י דגר' ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב"א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד אומר רשב"א דאפי' לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה: