בבא בתראג:
טוען את הדף…
בְּשָׁנִים. וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא. וְנֶיעְבְּדוּ תְּלָתִין אַמִּין בְּבִנְיָן, וְאִידַּךְ נֶיעְבֵּיד פָּרוֹכֶת! כִּי קָאֵי תְּלָתִין אַמְּהָתָא נָמֵי – אַגַּב תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה הֲוָה קָאֵי, בְּלֹא תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה – לָא הֲוָה קָאֵי. וְלֶיעְבֵּיד מָה דְאֶפְשָׁר בְּבִנְיָן, וְלֶיעְבֵּיד אִידַּךְ פָּרוֹכֶת! אָמַר אַבָּיֵי, גְּמִירִי: אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת. אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן – מִמִּקְדָּשׁ, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת – מִמִּשְׁכָּן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵן וְסִידָן, אוֹ דִילְמָא הֵן בְּלֹא סִידָן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מִסְתַּבְּרָא: הֵן וְסִידָן; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הֵן בְּלֹא סִידָן, לִיתְנְיֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הֵן וְסִידָן? לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הֵן בְּלֹא סִידָן; וְכֵיוָן דְּלָא הָוֵי טֶפַח, לָא תָּנֵי. וְהָא קָתָנֵי: בִּלְבֵינִין – זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה! הָתָם חֲזִי לְאִיצְטְרוֹפֵי. תָּא שְׁמַע: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ – רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ – חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם בְּרַבְרְבָתָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים״, מִכְלָל דְּאִיכָּא זוּטְרָא; שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא, עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם צַלּוֹיֵי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא סָתְרִי וּבָנוּ בֵּי קַיְיטָא בְּסִיתְווֹא, וּבָנוּ בֵּי סִיתְווֹא בְּקַיְיטָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: גְּבוּ זוּזֵי וּמַחֲתִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְיָהֲבִי לְהוּ. שְׁרִיגִי לִיבְנֵי, וְהָדְרִי הוּדְרֵי, וּמַחֲתִי כְּשׁוּרֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: זִמְנִין דְּמִתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מְזַבְּנִי וְיָהֲבִי לְהוּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּנוּ נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: דִּירְתֵיהּ דְּאִינָשֵׁי לָא מְזַבְּנִי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא, אֲבָל חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא – סָתְרִי וּבָנֵי. כִּי הָא דְּרַב אָשֵׁי חֲזָא בָּהּ תִּיוְהָא בִּכְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מַחְסֵיָא, סַתְרֵיהּ וְעַיֵּיל לְפוּרְיֵיהּ לְהָתָם, וְלָא אַפְּקֵיהּ עַד דִּמְתַקֵּין לֵיהּ שְׁפִיכֵי. וּבָבָא בֶּן בּוּטָא, הֵיכִי אַסְּבֵיהּ לֵיהּ עֵצָה לְהוֹרְדוֹס לְמִיסְתְּרֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחְרִיתָא! אִי בָּעֵית אֵימָא: תִּיוְהָא חֲזָא בֵּיהּ, אִיבָּעֵית אֵימָא: מַלְכוּתָא שָׁאנֵי, דְּלָא הָדְרָא בֵּיהּ; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אִי אָמַר מַלְכוּתָא: ״עָקַרְנָא טוּרֵי״ – עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ. הוֹרְדוֹס עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי הֲוָה. נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. יוֹמָא חַד, שְׁמַע הָהוּא גַּבְרָא בַּת קָלָא דְּאָמַר: כָּל עַבְדָּא דְּמָרֵיד הַשְׁתָּא, מַצְלַח. קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָתֵיהּ, וְשַׁיְּירַהּ לְהַהִיא יָנוֹקְתָּא. כִּי חֲזָת הָהִיא יָנוֹקְתָּא דְּקָא בָּעֵי לְמִינְסְבַהּ, סְלִיקָא לְאִיגָּרָא, וּרְמָא קָלָא אֲמַרָה: ״כֹּל מַאן דְּאָתֵי וְאָמַר: מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי קָאָתֵינָא – עַבְדָּא הוּא, דְּלָא אִישְׁתְּיַירָא מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא יָנוֹקְתָּא, וְהַהִיא יָנוֹקְתָּא נְפַלָה מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא״. טַמְנַהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבְשָׁא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּא עָלֶיהָ, אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא בָּא עָלֶיהָ. דְּאָמְרִי לַהּ בָּא עָלֶיהָ, הָא דְּטַמְנַהּ – לְיַתּוֹבֵיהּ לְיִצְרֵיהּ. וּדְאָמְרִי לַהּ לֹא בָּא עָלֶיהָ, הַאי דְּטַמְנַהּ – כִּי הֵיכִי דְּנֵאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נְסַב. אֲמַר: מַאן דָּרֵישׁ ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״? רַבָּנַן. קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ רַבָּנַן, שַׁבְקֵיהּ לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמִשְׁקַל עֵצָה מִנֵּיהּ.בשנים - בית ראשון עמד ד' מאות ועשר ובית שני ד' מאות ועשרים: אגב תקרה ומעזיבה - שהעלייה היתה נתונה עליו ומעזיבה של טיט טרכס על גבה וכובד המשא מעמיד הכותל שלא יטה לצדדין הלכך במקדש שני שלא היה כותל ל' מגיע לעלייה לא יוכל לעמוד: הן וסידן או הן בלא סידן - הני שיעורי דמתני' עם עובי הטיח קא חשיב להן או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד: והא קתני טפחיים ומחצה - אלמא חצי טפח נמי חשיב: חזי לאיצטרופי - של זה ושל זה מצטרפין לטפח: הקורה שאמרו - לענין הכשר מבוי: ג' טפחים - אלמא ג' טפחים דקתני לגבי מתני' גבי לבינין כדקתני זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה הן בלא סידן קאמר דהא לבינה לחודה שלשה טפחים: התם ברברבתא - ומתני' בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ג' טפחים: משום פשיעותא - דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי: משום צלויי - כל זמן הבנין: בי קייטא בסיתווא - בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטין מפני הצינה ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו: זוזי - לצורך בית הכנסת החדש ומונחים ביד הגבאי מי איכא למיחש לפשיעות או לא: שריגי ליבני - מסודרים הלבינים זה על גב זה ומזומנין לתתן בבנין: הדרי הודרי - משופין ומתוקנין רהיטי הגג קיברונ"ש: כי בנו נמי - בי כנישתא חדתא לא נסתרוה לעתיקא דדילמא מתרמי פדיון שבויין ומזבני ליה: ולא אמרן - דלא ליסתרוה לעתיקא: אלא דלא חזו ביה תיוהא - ביקוע שיהא מזומן ליפול: עייליה לפורייה התם - כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו: שפכי - מרזבין: היכי אסביה עצה להורדוס - כדאמרי' לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון:אמר אביי גמירי. השתא לא צריך לשנויא קמא: מכלל דאיכא זוטרתי. וא"ת ודילמא מכלל דאיכא רברבתא ומה דיקא הוא זה ותירץ ר"י דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש א"כ בכדי נקט חצי לבינה של ג' טפחים דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא: הג"ה בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתווא איירי כגון דחזו בה תיוהא ועוד נראה כיון דיש שם בהכ"נ אחר אין לחוש אם לא יבנו זאת והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי היינו שאין בהכ"נ ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש. ע"כ הגה"ה: אי הכי כי בנייה נמי. פירוש עד שיתפללו בה: ועייליה לפורייה להתם. ותימה והא אמרת בתי כנסיות אין ישנים בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי ואין לתרץ משום דבבבל הוי ואמר רב אסי בפ' בתרא דמגילה (דף כח: ושם ד"ה בתי) בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויות ופ"ה התם נפקא מינה לענין הא דקתני לעיל אין אוכלין בהן ואין שותים בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובשל בבל מותר דהא קאמר התם בתר הכי רבינא ורב אדא הוו קיימי ושיילי שמעתא מרבא אתא זילחא דמטרא עלייהו ועיילי לבי כנישתא ולא משום מטרא אלא משום דשמעתא בעי' צילותא והשתא והלא בהכ"נ של בבל היה והיו יכולין ליכנס בה מפני המטר וי"ל דלאו ממש לבהכ"נ עיילה לפוריי' אלא בסמוך לבהכ"נ במקום שהאורחין רגילין לישן שם ולאכול כדאמרינן בע"פ (פסחים דף קא. ושם ד"ה דאכלי) ושמואל למה לי' לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא והא דאמר דעל תנאי הן עשויין מפרש ר"י לענין שאם יחרבו יעשו מהן מה שירצו לבד מקלות ראש כדאמרי' התם: כל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וכן הוא דהכי נמי אמר שמואל בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) ומכאן קשה על פ"ה באלו נאמרים (סוטה דף מא.) דאמר אמרו לו לאגריפס אחינו אתה ופ"ה התם שאמרו לו אחינו לפי שהיתה אמו מישראל דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית אמאי עבדא הוה הא שמואל גופיה אית ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בהחולץ (יבמות דף מה.) וצ"ל שלא נשאו ישראלית וקראוהו אחינו אתה לפי שעבד אחינו [הוא] במצות: [וע"ע תוס' יבמות מה: ד"ה כיון דאמו]: מאן דריש מקרב אחיך רבנן. דפשטי' דקרא לא משמע למעוטי עבד שהוא אחיך במצות אלא עובד כוכבים ורבנן דרשו (ב"ק פח.) ממובחר שבאחיך: קטלינהו לכולהו רבנן. לאו דוקא לכולהו דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.) והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו.) ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק"ג שנה כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט.):