בבא בתראקמג.
טוען את הדף…
וְכַרְכֵּישׁ בָּהּ רֵישֵׁיהּ בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ אֲמַר לֵיהּ ״קְנִי כַּחֲמוֹר״, מִי קָנֵי?! דְּאִיתְּמַר: ״קְנִי כַּחֲמוֹר״ – לֹא קָנָה. ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ – רַב נַחְמָן אָמַר: קָנָה מֶחֱצָה, וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: לֹא אָמַר כְּלוּם. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: קָנָה הַכֹּל. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לְךָ מַר בַּקִּישּׁוּת, אֶלָּא פְּנִימִי שֶׁבּוֹ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם – מוֹסִיף עַל הַחִיצוֹן שֶׁבּוֹ, וְתוֹרֵם. אַמַּאי? ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ הוּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלַּיְיתָא הִיא – דְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה – שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״ – וְאִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, מֵתִיב רַב אַוְיָא תְּיוּבְתָּא: מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים – וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה, וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה; וְאָמַר: ״הֲרֵי כּוּלְּכֶן מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכַּלָּה זֹאת״; וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כּוּלָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת. אֲחָיוֹת הוּא דְּאֵין מְקוּדָּשׁוֹת – הָא נָכְרִיּוֹת מְקוּדָּשׁוֹת; וְאַמַּאי? ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ הִיא! אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ דַּחֲזַאי רַב הוּנָא בַּר אַוְיָא בְּחֶלְמָא – דְּמוֹתֵיב רַב אַוְיָא תְּיוּבְתָּא. לָאו מִי אוֹקֵימְנָא דְּאָמַר: ״הָרְאוּיָה מִכֶּם לְבִיאָה תִּתְקַדֵּשׁ לִי״? הָהוּא דַּאֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: ״נִכְסַיי לִיךְ וְלִבְנִיךְ״, אָמַר רַב יוֹסֵף: קָנְתָה מֶחֱצָה. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן מֶחֱצָה לְבָנָיו. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא הָתָם, אַהֲרֹן בַּר חֲלוּקָּה הוּא; לְהָכִי פְּרַט בֵּיהּ רַחֲמָנָא – לְמִשְׁקַל פַּלְגָא. אִשָּׁה – לָאו בַּת יְרוּשָּׁה הִיא, דַּיָּה שֶׁתִּטּוֹל כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. אִינִי?! וְהָא עוֹבָדָא הֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, וְאַגְבְּיַהּ שְׁמוּאֵל פַּלְגָא! בִּטְבֶרְיָא, וְאַגְבְּיַהּ רַבִּי יוֹחָנָן פַּלְגָא! וְתוּ, כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר: הָהוּא דְּמֵי כְלִילָא דִּשְׁדוֹ דְּבֵי מַלְכָּא אַאַבּוּלֵי וְאַאִיסְטְרוּגֵי, אָמַר רַבִּי: נִיתְּבוּ אַבּוּלֵי פַּלְגָא וְאִיסְטְרוּגֵי פַּלְגָא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, מֵעִיקָּרָא כִּי הֲווֹ כָּתְבִי – אַאַבּוּלֵי הֲווֹ כָּתְבִי; וְאִיסְטְרוּגֵי הֲווֹ מְסַיְּיעִי בַּהֲדַיְיהוּ, וְיָדַע מַלְכָּא דַּהֲווֹ קָא מְסַיְּיעִי; הַשְׁתָּא מַאי דְּקָא כָּתְבִי אַאַבּוּלֵי וְאַאִיסְטְרוּגֵי, לְמֵימְרָא דְּהָנֵי פַּלְגָא וְהָנֵי פַּלְגָא. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מֵאָה עִשָּׂרוֹן, לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים״ – מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאַרְבָּעִים בִּכְלִי אֶחָד.רב נחמן אמר קנה מחצה. והלכתא כרב נחמן והא דאמר בפ"ב דקדושין (דף נא.) וליטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים כו' עד את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה לאו משום דהלכתא הכי אלא הכי בעי למימר ותקשה למאן דאמר לא קנה וכי היכי דלדידיה צריך לתרצה הכי נמי צריך לתרצה לרבא: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו. תימה כיון דבכל קישואין הפנימי מר והחיצון מתוק למה לא יתרום מזה על זה והלא החיצון יפטור החיצון והפנימי יפטור הפנימי ולמה צריך להוסיף על החיצון ונראה לר"י דר' יוסי דהכא לא איירי בשכל הקישואין מרים אלא אותה שתורם נמצאת מרה וקאי אהא דתנן במסכת תרומות (בפ"ג משנה א) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות דף פט. ושם) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ור' יוסי פליג וסבר דאין צריך לחזור ולתרום אלא מוסיף מן החיצון על החיצון דאפי' אותה שנמצאת מרה אין החיצון מר כל כך שלא יהא עליו תורת אוכל והכי משמע בהדיא בירושלמי על ההיא משנה דהתורם קישות דקאמר בשלמא אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום דספק גמור הוא אם היה סרוח בשעת הפרשה אם לאו אלא קישות ונמצאת מרה אמאי הוי תרומה הא ודאי דהיתה מרה גם בשעת הפרשה ולמה היא תרומה כלל ומשני עשאוה ספק אוכלין דאוכל גמור הוא מן התורה ולכך היא תרומה והכי נמי אמרינן הכא דמדאורייתא תרומה מעליא היא אלא דקנסי ליה משום דהוה ליה למטעמיה כדאמרי' בהאשה רבה (שם) ועשאוה ספק אוכל ולכך יחזור ויתרום ובתר הכי מייתי בירושלמי ההיא דר' יוסי דהכא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו וקא בעי התם וכי בדבר שיכול ליבדק נחלקו ומשני על עיקר בדיקתה נחלקו דתנא קמא סבר יש מרירות הרבה בחיצון וראוי לעשותו ספק אוכלין ור' יוסי סבר אין בו מרירות כל כך ואין ראוי לעשותו ספק אוכלין ולכך לא יחזור ויתרום הרי משמע בהדיא דרבי יוסי פליג אמתניתין דהתורם קישות: