בבא בתראקכז:
טוען את הדף…
זֶה לָזֶה. מָה נַפְשָׁךְ? אִי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבָּנַן; אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה! מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבָּנַן. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״יַכִּיר״, יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״, כָּךְ נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה״ וְ״זֶה בֶּן חֲלוּצָה״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״יַכִּיר״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, ״יַכִּיר״ לְמָה לִי? בִּצְרִיךְ הֶיכֵּרָא. לְמַאי הִלְכְתָא, לְמִיתְּבָא לוֹ פִּי שְׁנַיִם? לֹא יְהֵא אֶלָּא אַחֵר – אִילּוּ בָּעֵי לְמִיתְּבָא לֵיהּ בְּמַתָּנָה, מִי לָא יָהֵיב לֵיהּ?! לָא צְרִיכָא, בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ לְאַחַר מִכָּאן. וּלְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, ״יַכִּיר״ לְמָה לִי? בִּנְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר, וְאָמַר אָבִיו עַל אַחֵר שֶׁהוּא בְּכוֹר – נֶאֱמָן. הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, וְאָמַר אָבִיו: בְּכוֹר הוּא – אֵינוֹ נֶאֱמָן. רֵישָׁא רַבִּי יְהוּדָה, וְסֵיפָא רַבָּנַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – נֶאֱמָן, דִּמְשַׁמֵּשׁ לִי כְּעַבְדָּא קָאָמַר. וְחִילּוּפֵיהּ אַבֵּית הַמֶּכֶס – הָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – נֶאֱמָן. אָמַר ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵיתִיבִי: הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ כְּבֵן, וּבָא וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ כְּעֶבֶד, וּבָא וְאָמַר ״עַבְדִּי הוּא״, וְחָזַר וְאָמַר ״בְּנִי הוּא״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָתָם, דְּקָארוּ לֵיהּ: ״עַבְדָּא מְצַר מְאָה״. מַאי ״מְצַר מְאָה״? מְצַר עַבְדָּא מְאָה זוּזֵי. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״עַבְדִּי גָּנַבְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״. ״מָה טִיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי;כך נאמן לומר זה בן גרושה כו'. תימה לפי שנאמן לבכר יהא נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה ויש לומר כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינו הכתוב ואפילו על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים שמאיש אחר הם והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה ורבינו אליהו מפרש דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה דהיינו שנואה בנישואיה כדמפרש בפ"ב דיבמות (דף כג. ושם) כגון חייבי לאוין שנשא כהן גרושה ומיהו כשם שנאמן לומר משמע דממה שנאמן לבכר יליף אבל בירושלמי בפ' עשרה יוחסין משמע כפירוש רבינו אליהו ופוסק בה"ג דהא דפסקינן לקמן הלכה כר' יהודה כדשלח ר' אבא היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה אבל אין הלכה כר' יהודה שיהא נאמן לומר זה בן גרושה ואין נראה לר"י דאמר בפ' החולץ (יבמות דף מז.) ההוא דאתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך ופריך והתניא ר' יהודה אומר יכיר ומשני אמר רב נחמן בר יצחק דהכי קאמר לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ופסק התם הלכה כרב נחמן בר יצחק משמע דאי לאו דאין עדות לכותי היה נאמן לפסול אע"ג דליכא הכרת בכורה: בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. הכי נמי הוה מצי לשנויי בנכסים דלא עבידי דאתו אלא חדא מתרי טעמי נקט: