בבא בתרא טז:

פרק א׳ · השותפין

Bava Batra 16b · Chapter 1: HaShuttafin

לָלֶדֶת, עוֹלָה לְרֹאשׁ הָהָר כְּדֵי שֶׁיִּפּוֹל מִמֶּנָּה וְיָמוּת; וַאֲנִי מַזְמִין לָהּ נֶשֶׁר שֶׁמְּקַבְּלוֹ בִּכְנָפָיו וּמַנִּיחוֹ לְפָנֶיהָ, וְאִלְמָלֵי מַקְדִּים רֶגַע אֶחָד אוֹ מִתְאַחֵר רֶגַע אֶחָד – מִיָּד מֵת. בֵּין רֶגַע לְרֶגַע לֹא נִתְחַלֵּף לִי, בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! ״חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר״ – אַיָּלָה זוֹ רַחְמָהּ צַר; בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לָלֶדֶת, אֲנִי מַזְמִין לָהּ דְּרָקוֹן שֶׁמַּכִּישָׁהּ בְּבֵית הָרֶחֶם, וּמִתְרַפָּה מִמּוֹלָדָהּ; וְאִלְמָלֵי מַקְדִּים רֶגַע אֶחָד אוֹ מְאַחֵר רֶגַע אֶחָד מִיָּד מֵתָה. בֵּין רֶגַע לְרֶגַע לֹא נִתְחַלֵּף לִי, בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! ״[אִיּוֹב] לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר, וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּל״; וּכְתִיב: ״כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב״! אָמַר רָבָא: מִכָּאן שֶׁאֵין אָדָם נִתְפָּס בִּשְׁעַת צַעֲרוֹ. ״וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כׇּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ – אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ״ – מַאי ״וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ כּוּלָּן בְּשַׁעַר אֶחָד. וְתָנָא: בֵּין כׇּל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסֵי. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? אִיכָּא דְּאָמְרִי: כְּלִילָא הֲוָה לְהוּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אִילָנֵי הֲוָה לְהוּ, וְכֵיוָן דְּכָמְשִׁי הֲווֹ יָדְעִי. אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב, אוֹ מִיתוּתָא. ״וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם״ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רְבִיָּיה בָּאָה לְעוֹלָם. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ רְבִיָּיה בָּאָה לְעוֹלָם, מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְפְּלוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב? אָמַר לוֹ: נְהִי דְּלֹא נִכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת, אֲבָל נִכְפְּלוּ בְּיוֹפִי – דִּכְתִיב: ״וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת, וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה, וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ״. יָמִימָה – שֶׁהָיְתָה דּוֹמָה לַיּוֹם. קְצִיעָה – שֶׁהָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. קֶרֶן הַפּוּךְ – אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: שֶׁדּוֹמָה לְקַרְנָא דְקֶרֶשׁ. מְחַיְּיכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא, קַרְנָא דְקֶרֶשׁ לָקוּתָא הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּכוּרְכְּמָא דְרִישְׁקָא בְּמִינֵיהּ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תִקְרְעִי בַּפּוּךְ״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אִיתְיְלִידָא לֵיהּ בְּרַתָּא, הֲוָה קָא חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא: תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִיחֶמְךָ אֲבוּךְ – [דְּתַנְיָא:] אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת; אֶלָּא אַשְׁרֵי לְמִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת. אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא בַּסָּם וּבְלֹא בּוּרְסִי; אַשְׁרֵי מִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּסְמִי, אוֹי לְמִי שֶׁאוּמָּנוּתוֹ בּוּרְסִי. כְּתַנָּאֵי: ״וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״ – מַאי ״בַּכֹּל״? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ בַּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם, וּ״בַכֹּל״ שְׁמָהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: אִיצְטַגְנִינוּת הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכׇּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכׇּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִיָּד מִתְרַפֵּא; וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם – תְּלָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגַלְגַּל חַמָּה. אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִידַּלִּי יוֹמָא אִידַּלִּי קְצִירָא. דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו. דָּבָר אַחֵר: שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו. שֶׁלֹּא מָרַד עֵשָׂו בְּיָמָיו – מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף״, וְתָנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל עֲדָשִׁים לְנַחֵם אֶת יִצְחָק אָבִיו. [וּמַאי שְׁנָא שֶׁל עֲדָשִׁים?] אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר מָרִי: מָה עֲדָשָׁה זוֹ אֵין לָהּ פֶּה, אַף אָבֵל אֵין לוֹ פֶּה. דָּבָר אַחֵר: מָה עֲדָשָׁה זוֹ מְגוּלְגֶּלֶת, אַף אֲבֵילוּת מְגַלְגֶּלֶת וּמְחַזֶּרֶת עַל בָּאֵי הָעוֹלָם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְנַחוֹמֵי בְּבֵיעֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָמֵשׁ עֲבֵירוֹת עָבַר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְכָפַר בָּעִיקָּר, וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה. בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה – כְּתִיב הָכָא: ״וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ״. הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – כְּתִיב הָכָא: ״עָיֵף״, וּכְתִיב הָתָם: ״אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים״. וְכָפַר בָּעִיקָּר – כְּתִיב הָכָא: ״לָמָּה זֶה לִי״, וּכְתִיב הָתָם: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים – דִּכְתִיב: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת״. וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה״. וְשֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּיָמָיו – מְנָלַן? כִּי הָא דְּרָבִינָא וְרַב חָמָא בַּר בּוּזִי הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וְקָא מְנַמְנֵם רָבָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב חָמָא בַּר בּוּזִי, וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ: כׇּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ ״גְּוִיעָה״ – זוֹ הִיא מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְהָא דּוֹר הַמַּבּוּל! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן ״גְּוִיעָה״ וַ״אֲסִיפָה״ קָאָמְרִינַן. וְהָא יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״גְּוִיעָה״ וַ״אֲסִיפָה״! אַדְּהָכִי אִיתְּעַר בְּהוּ רָבָא, אֲמַר לְהוּ: דַּרְדְּקֵי, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יִשְׁמָעֵאל עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּחַיֵּי אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו״. וְדִילְמָא דֶּרֶךְ חׇכְמָתָן קָא חָשֵׁיב לְהוּ! אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו״, מַאי טַעְמָא לָא חָשֵׁיב לְהוּ דֶּרֶךְ חׇכְמָתָן? אֶלָּא מִדְּאַקְדְּמֵיהּ – אַדְבּוֹרֵי אַדְבְּרֵיהּ, וּמִדְּאַדְבְּרֵיהּ – שְׁמַע מִינַּהּ תְּשׁוּבָה עֲבַד בְּיָמָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה

דרקון - נחש: מכישה - נושכה: ומתרפה - לשון רפיון: שאין אדם נתפס - להתחייב על שהוא מדבר קשה מחמת צער ויסורין דקאמר לא בדעת ידבר לא אמר לא ברשע ידבר אלא לא בדעת: כלילי הוו להו - כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה וכן אילני: דכמשי - פלטיי"א: או חברא כחברי דאיוב - אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות: לרוב על פני האדמה ובנות יולדו וגו': רביה באה לעולם - כשנולדה בת לפי שממהרת להיות לו זרע: הוכפלו ביופי - ואין לך כפל טוב ממנו: שדומה ליום - ברה כחמה: כקציעה - מין בושם הוא: קרנא דקרש - מין חיה וקרניה משחירין כמו צבע: כורכמא דרישקא - כרכום של גן הגדל בגינה: במיניה - שהוא מעולה ממין שאר בשמים: איצטגנינות - חוזה בכוכבים: משכימים לפתחו - ליטול עצה ממנו: אידלי יומא - הוגבה שמש כשהחמה זורחת: אידלי קצירא - מיקל החולי: עדשין אין להן פה - כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק: אבל אין לו פה - שהוא יושב ודומם: לנחומי בביעי - אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל: ושט את הבכורה - וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב י״ט:מ״ד) תרגום יונתן אשטתני:

ככוחלא דרישקא במינה. אע"ג דכחול הוא שחור כדפירש בה"ג אוכמא אוכמא [חולין מו:] היינו דמיא לכוחלא ה"פ כי היכי דכוחלא דרישקא מקרין ומאיר משאר כוחלא כך היא היתה נאה משאר נשים וקרן הפוך לשון כי קרן עור פני משה (שמות ל״ד:ל״ה) והשתא אתי שפיר הא דמייתי ותקרעי בפוך עיניך דכחול דומה לפוך שנותנין כחול בעין אבל לפירוש רש"י דגרס כי כורכמא דרישקא קשה לרשב"א א"כ מאי מייתי ותקרעי בפוך עיניך ויונתן תרגם נרד וכרכום רשק וכרכום כפרים עם נרדים עם רישקא (שיר השירים ד׳:י״ג): שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא. וא"ת והא בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם כדאמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) דעד יעקב לא הוה חולשא ועד אלישע לא הוה דאיחלש ואיתפח ומצינן למימר דהכא בחולה של מכה איירי ור"ת ור"י מפרשים דעד יעקב לא הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה ולא הוה דאיתפח עד אלישע: בא על נערה המאורסה. ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נז: ושם ד"ה לנערה) בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן ואומר ר"י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר כמו ושט את הבכורה אף על פי שאינו מצווה על כך: שלשה כו' מעין העולם הבא. תימה לרשב"א אמאי לא חשיב נמי איוב דאמר לעיל (בבא בתרא דף טו:) והאתונות רועות על ידיהם מלמד שהטעימו הקב"ה מעין עולם הבא וי"ל דאיוב לא היה אלא בחד מילתא ואברהם ויצחק ויעקב נהנו מעין עוה"ב מכל וכל: