בבא בתרא ו:

פרק א׳ · השותפין

Bava Batra 6b · Chapter 1: HaShuttafin

בְּבִירָה גְּדוֹלָה, מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזֶיהָ וּבִכְתָלֶיהָ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבְעוֹבִי הַכּוֹתֶל – בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, אֲבָל בְּתַרְבֵּץ אַפַּדְנֵי – לָא. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אֲפִילּוּ בְּתַרְבֵּץ אַפַּדְנֵי, אֲבָל רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים – לָא. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים. אָמַר רָבִינָא: הַאי כְּשׁוּרָא דִמְטַלַּלְתָּא, עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לָא הָוֵי חֲזָקָה, בָּתַר תְּלָתִין יוֹמִין – הָוֵי חֲזָקָה. וְאִי סוּכָּה דְמִצְוָה הִיא, עַד שִׁבְעָה יוֹמִין – לָא הָוֵי חֲזָקָה, בָּתַר שִׁבְעָה יוֹמִין – הָוֵי חֲזָקָה. וְאִי חַבְּרֵיהּ בְּטִינָא – לְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים – זֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַגּוֹ, וְזֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַגּוֹ – זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה; וּמַעֲדִיף. מַאי אִירְיָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? אֲפִילּוּ רְשׁוּת הַיָּחִיד נָמֵי! רְשׁוּת הָרַבִּים אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – מַהוּ דְּתֵימָא, נֵימָא לֵיהּ: סוֹף סוֹף הָא בָּעֵית לְאִצְטַנּוֹעֵי מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים; קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאָמַר לֵיהּ: רַבִּים – בִּימָמָא חָזוּ לִי, בְּלֵילְיָא לָא חָזוּ לִי; אַתְּ – בֵּין בִּימָמָא בֵּין בְּלֵילְיָא חָזֵית לִי. אִי נָמֵי, רַבִּים – כִּי קָאֵימְנָא חָזוּ לִי, כִּי יָתֵיבְנָא לָא חָזוּ לִי; אַתְּ חָזֵית לִי בֵּין כִּי קָאֵימְנָא בֵּין כִּי יָתֵיבְנָא. רַבִּים – כִּי מְעַיְּינוּ חָזוּ לִי, כִּי לָא מְעַיְּינוּ לָא חָזוּ לִי; אַתְּ – מִמֵּילָא נָמֵי חָזֵית לִי. אָמַר מָר: זֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַגּוֹ, וְזֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַגּוֹ – זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה; וּמַעֲדִיף. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּקְדֵים חַד מִנַּיְיהוּ וַעֲבַד. מַהוּ דְּתֵימָא, נֵימָא לֵיהּ אִידַּךְ: שְׁקוֹל אוּזִינְקָא וְעִבְדֵיהּ אַתְּ כּוּלֵּיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ מַאי טַעְמָא לָא עֲבַדְתְּ – מִשּׁוּם דְּמִיתְּרַע אֲשִׁיתָךְ; אֲנָא נָמֵי מִיתְּרַע לֵיהּ אֲשִׁיתַאי. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גַּג הַסָּמוּךְ לַחֲצַר חֲבֵירוֹ – עוֹשֶׂה לוֹ מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל בֵּין גַּג לְגַג – לָא. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: אֵינוֹ זָקוּק לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל זָקוּק לִמְחִיצַת עֲשָׂרָה. לְמַאי? אִי לְהֶיזֵּק רְאִיָּה – אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעֵינַן! אִי לְנִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב – בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא סַגִּיא! אִי לִגְדָיִים וּטְלָאִים – בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּר בְּבַת רֹאשׁ סַגִּי! לְעוֹלָם לְנִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב, בִּמְסִיפָס – מָצֵי מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, [אָמַר: מַמְצוֹרֵי קָמַמְצֵירְנָא], בִּמְחִיצַת עֲשָׂרָה – לָא מָצֵי מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ. מֵיתִיבִי: אִם הָיָה חֲצֵרוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֵין נִזְקָקִין לוֹ. מַאי, לָאו אֵין נִזְקָקִין לוֹ כְּלָל? לָא; אֵין נִזְקָקִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל נִזְקָקִין לִמְחִיצַת עֲשָׂרָה. אִיתְּמַר: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: תַּחְתּוֹן בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדּוֹ וְעוֹלֶה, וְעֶלְיוֹן בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדּוֹ וְעוֹלֶה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: עֶלְיוֹן מְסַיֵּיעַ מִלְּמַטָּה וּבוֹנֶה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, לֹא יֹאמַר הָעֶלְיוֹן: ״הֲרֵינִי בּוֹנֶה מִכְּנֶגְדִּי וְעוֹלֶה״, אֶלָּא מְסַיֵּיעַ מִלְּמַטָּה וּבוֹנֶה. וְאִם הָיְתָה חֲצֵרוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ דָּיְירִי, חַד הֲוָה דָּיֵיר עִילַּאי וְחַד הֲוָה דָּיֵיר תַּתַּאי. אִיתְּבַר תַּתַּאי. אֲמַר לֵיהּ תַּתַּאי לְעִילַּאי: ״תָּא וְנִבְנְיֵיהּ״. אֲמַר לֵיהּ: ״אֲנָא שַׁפִּיר קָא דָּאֵירְנָא״.

בירה גדולה - בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה חדרים קטנות והשכיר לזה אחד מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים: ובעובי הכותל - בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה: אבל בתרבץ אפדני לא - דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטרקלין החשוב שבה כעין גינה קטנה לאויר ועולין בה דשאים ויפה המראה לעינים ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו: אבל רחבה שאחורי הבתים - כל היקף שאחורי הבתים קרוי רחבה ושלפני הבתים קרוי חצר אין הרחבה מושכרת לו להשתמש: לא הויא חזקה - אם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים [יום] לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין יומין לא קפיד איניש ולא מחי סבור חברי זה צריך לצל ולימים מועטים יטלנו משם: ואי סוכה דמצוה היא לבתר ז' הויא חזקה - דכיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי: תוס' - ומדלא מיחה איכא למימר דזה פייסו במעות עד עולם שכן היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים והלכך מיד לאחר ז' הויא חזקה דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין יומין דההיא לצל בעלמא הוא דעבדה אבל סוכה זו לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה. ע"כ: זה שלא כנגד זה - זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום: ומעדיף - מושך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהיה במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו: פשיטא - דהאי פלגא והאי פלגא: לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה - מעקה לחצי גגו קודם שבא לב"ד ואח"כ תבע את חבירו לעשות בשלו מהו דתימא הואיל והתחיל לעשות יגמור המעקה בגגו וזה יתן לו חצי הוצאה: תוס' - דאי לא קדים אלא בא לב"ד על עסק המעקה ולא זה רוצה לעשות בגגו פשיטא דב"ד עושה פשרה ביניהם לעשות כל אחד חצי מעקה או האחד יעשה כולו וחבירו יחזיר לו שכר הורעת אשיותא אבל השתא דקדים יכול לטעון אידך אילו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלין בשביל דבר מועט. ע"כ: אוזינקא - יציאה: לא תתרע אשיתאי - מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת לקלקל למעלה: גבוה ארבע אמות - משום היזק ראיה: אבל בין גג לגג - לא צריך כדאמרינן בשמעתין קמייתא חצר קביעא תשמישיה וגג לא קביעא תשמישיה ולא ידענא בהי עדנא דסלקת דאיצטנע ממך: אין זקוק לו - בין גג לגג לארבע אמות גובה: אם נתפס כגנב - שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס: מצי משתמיט ליה - ולומר חפץ נפל מידי על גגך ונכנסתי אצלך ליטול: היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו - שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית: אין זקוק לו - בעל החצר לעשות לו מחיצה בין חצר לגג דכיון דגג לא קביע תשמישיה נוח ליזהר משכיניו שלא יראוהו: זו למעלה מזו - קרקעית האחד גבוה מחבירתה: זה בונה מכנגדו ועולה - התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון: דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי - כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה: איתבר תתאי - נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול ליכנס בתוכו אלא אם כן שוחה: תא ונבנייה - בוא ונסתור את כל הבית ונבננו:

האי כשורא דמטללתא. אומר ר"ת דאמתני' קאי דעד שלשים יום לא הוי חזקה והוי בחזקת שלא נתן מכאן ואילך הוי בחזקת שנתן ואתי שפיר דנקטיה הכא ולא בחזקת הבתים: עד שבעה יומי. לאו דוקא שבעה דבשמיני עצרת לא יוכל לסתור: ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. ואומר רבינו שמואל דחזקות דלעיל לאו דשלש שנים אלא לאלתר כדאמרינן הכא: בשני צדי רשות הרבים. אומר ר"י דוקא בשני צדי רשות הרבים שאין האחד מרגיש בחבירו כשעולה בגגו שיזהר ממנו מדאמרינן בסמוך אבל בין גג לגג לא: מהו דתימא מצי א"ל שקול אוזינקא כו'. וא"ת והיכי הוי ס"ד דמצי למימר ליה הכי דאטו משום דקדם זה ועשה הורע כחו ויכול לדוחקו זה לעשות כל הכותל ויש לומר דס"ד כיון דאם לא קדם זה ועשה זה הוה מצי למימר שקול אוזינקא וזיל ועשה כל הכותל או הב לי אוזינקא ואעשה אני הכל ונרויח בין שנינו שלא נצטרך להעדיף השתא נמי מצי למימר ליה הכי קמ"ל דלא מצי אמר ליה כיון שכבר עשה זה ולא אמר לו קודם: שתי חצרות זו למעלה מזו. וא"ת ותחתון למה יסייע לעליון דמכי מטי לארבע אמות ולא יוכל התחתון לראות בחצר העליון יבנה העליון ואומר ר"ת כגון שחצר התחתון אינו נמוך אלא אצל חצרו של עליון (אלא מצד א') ומצד א' הוא גבוה כחצר העליון שיוכל לראות שם ור"י מפרש דהתחתון מזיק לעליון כי קאי עליון כדאמרי' לעיל כי קאימנא חזו לי ולכך צריך לסייע עד ד' אמות בחצר העליון: