בבא בתראיד.
טוען את הדף…
וְאִם בָּא לַחְתּוֹךְ – חוֹתֵךְ. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: שֶׁאִם בָּא לַחְתּוֹךְ – חוֹתֵךְ. וּרְמִינְהִי: תְּחִלַּת סֵפֶר וְסוֹפוֹ – כְּדֵי לָגוֹל. כְּדֵי לָגוֹל מַאי? אִי כְּדֵי לָגוֹל עַמּוּד – קַשְׁיָא הֶקֵּף; אִי כְּדֵי לָגוֹל הֶקֵּף – קַשְׁיָא עַמּוּד! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִצְדָדִין קָתָנֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּסֵפֶר תּוֹרָה. כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַסְּפָרִים נִגְלָלִים מִתְּחִלָּתָן לְסוֹפָן; וְסֵפֶר תּוֹרָה נִגְלָל לְאֶמְצָעִיתוֹ, וְעוֹשֶׂה לוֹ עַמּוּד אֵילָךְ וְאֵילָךְ. אֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיוּ כּוֹתְבֵי סְפָרִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין סִפְרֵיהֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה – לֹא אׇרְכּוֹ יוֹתֵר עַל הֶקֵּיפוֹ, וְלֹא הֶקֵּיפוֹ יוֹתֵר עַל אׇרְכּוֹ. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי: שִׁיעוּר סֵפֶר תּוֹרָה בְּכַמָּה? אָמַר לָהֶן: בִּגְוִיל – שִׁשָּׁה. בִּקְלָף בְּכַמָּה? אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב הוּנָא כְּתַב שִׁבְעִין סִפְרֵי דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא אִיתְרְמִי לֵיהּ אֶלָּא חַד. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּתַב חַד אַמַּשְׁכֵּיהּ דְּעִיגְלֵי, וְאִיתְרְמִי לֵיהּ. יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ, וְנָח נַפְשֵׁיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב הַמְנוּנָא: כְּתַב רַבִּי אַמֵּי אַרְבַּע מְאָה סִפְרֵי תּוֹרָה. אָמַר לְהוּ: דִילְמָא ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה״ כְּתַב. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבִּי זֵירָא: נְטַע רַבִּי יַנַּאי אַרְבַּע מְאָה כַּרְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם, וְאַחַת יוֹצֵא זָנָב. מֵיתִיבִי: אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה – אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתוֹ – בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהַלּוּחוֹת – אׇרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה; מוּנָּחוֹת כְּנֶגֶד אׇרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן. כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן – שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. צֵא מֵהֶן טֶפַח – חֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים, שֶׁבָּהֶן סֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה [וְגוֹ׳]״ – מַאי ״אֵין בָּאָרוֹן רַק״? מִיעוּט אַחַר מִיעוּט; וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת – סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁמּוּנָּח בָּאָרוֹן. פִּירְנַסְתָּ אָרוֹן לְאׇרְכּוֹ; צֵא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרׇחְבּוֹ – כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן? שִׁשָּׁה טְפָחִים. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; צֵא מֵהֶן טֶפַח – חֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה וְחֶצְיוֹ לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁנֵי טְפָחִים, שֶׁלֹּא יְהֵא סֵפֶר תּוֹרָה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּשֶׁהוּא דָּחוּק; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְהַלּוּחוֹת – אׇרְכָּן שִׁשָּׁה, וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה; מוּנָּחוֹת בְּאוֹרְכּוֹ שֶׁל אָרוֹן. כַּמָּה לוּחוֹת אוֹכְלוֹת בָּאָרוֹן – שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים; נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם חֲצִי טֶפַח – אֶצְבַּע לְכוֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע לְכוֹתֶל זֶה. פִּירְנַסְתָּ אָרוֹן לְאׇרְכּוֹ; צֵא וּפַרְנֵס אָרוֹן לְרׇחְבּוֹ – כַּמָּה לוּחוֹת אוֹגְדוֹת בָּאָרוֹן? שִׁשָּׁה טְפָחִים. נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם טֶפַח וּמֶחֱצָה; צֵא מֵהֶן חֲצִי טֶפַח – אֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכוֹתֶל זֶה וְאֶצְבַּע וּמֶחֱצָה לְכוֹתֶל זֶה – נִשְׁתַּיֵּיר שָׁם טֶפַח, שֶׁבּוֹ עַמּוּדִין עוֹמְדִין – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן וְגוֹ׳״. וְאַרְגַּז שֶׁשִּׁיגְּרוּ בּוֹ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוּנָּח מִצִּדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ, אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ, וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ״. וְעָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה׳״ – מִצַּד הוּא מוּנָּח, וְלֹא בְּתוֹכוֹ. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֵין בָּאָרוֹן רַק״? לְרַבּוֹתואם בא לחתוך חותך מאי קאמר - מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף: הכי קאמר - ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם: כדי לגול - קס"ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו: לספריהן - לספרי תורה: לא ארכו יותר על הקיפו - צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו: שיעור ספר תורה בכמה - ארכו מיבעיא להו: בגויל - שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני: ולא איתרמי ליה - ארכו כהקיפו: איתרמי ליה - ארכו כהקיפו: דילמא תורה צוה לנו משה מורשה כתב - ארבע מאות פעמים אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב: שתים כנגד שתים - שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג:): באמה בת ששה טפחים - ר"מ לטעמיה דאמר (סוכה ה:) כל האמות היו בינוניות: לארכו של ארון - זו אצל זו: אוכלות - תופסות כך לשון המשנה (מדות פ"ג מ"א) אוכל בדרום אמה אחת גבי יסוד המזבח ואף בלשון מקרא כי יוכלו אתיקים מהנה בספר יחזקאל (מב): צא מהם טפח - לעובי הכתלים שהרי מבחוץ נמדד אמתי' וחצי ארכו: ס"ת - שכתב משה כמו שנאמר ויכתוב משה את (התורה) וגו' (דברים ל״א:ט׳): שבהן ס"ת מונח - ארכו לרחבו של ארון: אין [מיעוט אחר מיעוט] - אך ורק שני מיעוטין הן: פירנסת ארון לארכו - כלומר מלאת כל חללו לארכו ופירשת צרכי מדתו: ששה טפחים - במדת רחבו: כדי שלא יהא ס"ת כו' - כלומר לא היה צריך להיות רחבו כל כך אלא בשביל ס"ת המונח אורכו לרוחב הארון שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק: ר"י אומר - מדת הארון באמה של ה' טפחים היתה רבי יהודה לטעמיה דקאמר אמת כלים באמה בת חמשה: מונחות לארכו של ארון - מוטלות על רוחבן ולא על חודן: אצבע לכותל זה - שהטפח ארבע אצבעות ולמאן דגריס אצבע ומחצה באצבע קטנה קאמר שהטפח ד' בגודל וחמש באצבע ושש בקטנה: שבו עמודים עומדים - ב' עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבים לארכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף: מונח שם בצדו - של ארון: ועליו ס"ת מונח - ולקמיה פריך מעיקרא היכי הוה מונח:שאם בא לחתוך חותך. תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקין ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א' משמע אבל תורה ונביאים בכרך א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים וא"כ היכי אמר הכא דחותך ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה: בגויל ששה טפחים בקלף בכמה. גויל הוא עור שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השער וכותבין בו במקום שער ולהכי קרי ליה גויל שאינו מתוקן כדאמר לעיל (בבא בתרא דף ג.) גויל אבני דלא משפיין ופעמים חותכין אותו לשנים דרך עוביו ואותו שכלפי שער קרוי קלף ואותו שלצד בשר קרוי דוכסוסטוס ולשון דוכסוסטוס הוי פירושו מקום בשר דבלשון מדי קורין לבשר סוסטוס ודוך היינו מקום כמו דוך פלוני וכותבין על הקלף לצד בשר כדאמר בפ' המוציא (שבת דף עט:) ועל דוכסוסטוס לצד שער ובשניהם במקום חתך דשם הוא טוב לכתוב ושלנו דין קלף יש להם ולא דין דוכסוסטוס ולכך כותבין עליהם תפילין שאין כשרים על דוכסוסטוס אלא על הקלף כדאמר בהמוציא יין (שם): דילמא תורה צוה. ואומר ר"ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמר בפ' ג' דסוכה (דף מב.) קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו משה: שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק. וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וי"ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין (דף קה.) וה"נ יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו: אצבע ומחצה לכותל זה. נראה לר"ת דלא גרס ומחצה אלא אצבע לכותל זה דאי גרס ומחצה תיקשי שנים עשר היכי יתבי כדפריך לקמן אלא אצבע גרס וזוטרתי דהויין ששה בטפח: שבהן עמודים עומדין. נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל דאין קטיגור נעשה סניגור וכן אמרינן [בר"ה] (דף כו.) דמשום הכי לא היה כהן משמש לפני ולפנים ביוה"כ בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור והתם פריך והא הוה ארון שהיה של זהב והיה לפנים ומשני מכפר קאמרי' והני עמודים נמי היו כמו מכפר שהם עשוים סימן להעמדת ישראל והוא שיסר הפייט תבנית אות יוסף עמודיו עשה כסף בשביל תבנית אות יוסף סימן של יוסף דהיינו עגל דיוסף נקרא שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו לכך עמודיו עשה כסף ולא זהב שלא להזכיר במעשה העגל: