בבא בתראקסה.
טוען את הדף…
אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רוֹב בְּגָזֵל, וּמִיעוּט בַּעֲרָיוֹת, וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. וְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ מִנְהַג מְדִינָה? אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי פָּשׁוּט, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר – קְפֵידָא. נְהִיגִי מְקוּשָּׁר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי מְקוּשָּׁר״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ פָּשׁוּט – קְפֵידָא. כִּי פְּלִיגִי – בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּפָשׁוּט וּמְקוּשָּׁר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״עֲבֵיד לִי פָּשׁוּט״, וַאֲזַל עֲבַד לֵיהּ מְקוּשָּׁר; מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי שִׁמְעוֹן – דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח, הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי אֶלְעָזָר – דִּתְנַן, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְקִיבְּלוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר – פָּסוּל; וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר. מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. [פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד כּוּ׳] בִּשְׁלָמָא מְקוּשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, פָּסוּל – אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעָלְמָא כָּשֵׁר – הָכָא נָמֵי כָּשֵׁר; קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָסוּל. אֶלָּא פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד – פְּשִׁיטָא! אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא – דַּאֲפִילּוּ עֵד אֶחָד בִּכְתָב, וְעֵד אֶחָד בְּפֶה. אַמֵּימָר אַכְשַׁר בְּעֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד עַל פֶּה. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא דְּאַבָּיֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי – כְּלוֹמַר, לָא סְבִירָא לִי. אֶלָּא קַשְׁיָאאמר אביי לא נצרכא אלא בעד אחד כו'. הכא משמע דוקא אחד בכתב ואחד בעל פה הא שנים בכתב כל אחד בפני עצמו מצטרפין ואליבא דרבי יהושע בן קרחה וכמאן דאמר (סנהדרין דף ל:) הלואה אחר הלואה מצטרפין א"נ למאן דאמר לא מצטרפין שני שטרות של עד אחד כגון הודאה אחר הודאה שמפרש בכל אחד ואחד מנה דאודי לן בהאי שטרא אודי נמי קמי פלניא מצטרפין דאי לא מצטרפין נמי בכי האי גוונא לינקוט הא וכל שכן אחד בכתב ואחד בעל פה ומיהו יש לדחות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מיירי בכה"ג דהוה שייך למינקט ביה שניהם בכתב וכגון ששנים מעידים שראו שלוה או שמעו שהודה דכי האי גוונא הוי שייך למינקט שניהם [בכתב] אין מצטרפין אם אינו מצטרף שם אלא מיירי כגון שאותו שבכתב מעיד על ההלואה שראה אותה ושבעל פה מעיד שראה שמסר השטר הזה לו שהעד חתום בו דבכי האי גוונא לא הוה מצי למינקט שניהם בכתב ולהכי קשה נמי לאמימר שהרי יש במסירת שטר זה שני עדי מסירה שהעד חתום הוא כעד מסירה דמוכיח שמסרו לו מלוה שהוא לא היה חותם אלא בצווי של לוה והעד שבעל פה מעיד שמסרו לוה למלוה הלכך כשר אף על פי שלא חתם עליו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל כר"א אבל שניהם בכתב יחידין פסולין לכ"ע שאין על כל שטר ושטר אלא עד אחד וסברא הוא דלא אשכחן בשום מקום שטר בעד אחד לבד שיועיל והכי משמע נמי מדחשיב עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה בזה אחר זה ואי הוי כשניהם מעידין על ראיית המלוה או על שמיעת הודאה אמאי קרי להו זה אחר זה והלא יכולין להיות כאחד כגון שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני מפלוני ולפי מה שפירש' דעד אחד שבעל פה היינו שמעיד על מסירת שטר שחתום בו העד אתי שפיר הא דבעי לקמן סתמא בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אי מצטרפי דמשמע סתמא בלא פי' שלא ראו שניהם כאחד שההלואה והמסירה לא היו כאחד שלא היה יכול למצוא ששניהם מעידין על ההלואה אלא כענין זה שאם מעידין כל אחד על ראיית המלוה ושמיעת ההודאה אין השטר מועיל כלל והוי לגמרי כמאן דליתיה כיון שאין עד מעיד על מסירתו כדפרישית ומיהו קצת קשה כי נראה שהעד החתום חשוב כעד בשעת מסירה שעל ידו ידוע לנו שמסר לוה למלוה ועי"ל דהאי דלא משכחי' צירוף בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לת"ק דרבי יהושע בן קרחה היינו משום שבשניהם מעידין ראיית המלוה או שמיעת ההודאה אין מוכיח בשטר שראו או שמעו כאחד שראיית העד בעל פה היתה בשעת ראיה או בשעת שמיעה אבל ראיית העד שבשטר חשבינן לה כאילו היתה בשעת מסירה לפי שהרבה פעמים היתה בלא ראות המלוה כלל כדתנן (לקמן בבא בתרא דף קסז:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקי לה אביי (ב"מ יג.) כמאן דאמר אפילו בשטרי [דלאו] אקנייתא דעדיו בחיתומיו זכין לו הלכך אע"פ שאינו מוכיח השטר שלא ראה המלוה לא חשבינן ראייתו כאחד שאין חשוב עד בראיה זו מאחר שאין ראייתו ידוע לנו ע"י השטר אלא עיקר עדותו אינה אלא לבדה שזה השטר מסר לוה למלוה להכי לא חשבינן עדותו כראיית המלוה אפילו אם ראה אותו ובירושלמי (פרק ב דכתובות) גרסינן [זעירא בעי] עד אחד בכתב ועד בעל פה מהו [שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך] צריכא כשהיו שנים מצו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצו לקיים כתב ידו של שני: באתרא דנהיגי בפשוט וא"ל זיל עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר. משמע משום דא"ל עביד לי פשוט אבל אי א"ל סתמא זיל עביד לי גיטא ועביד ליה מקושר כשר אע"ג דבאתרא דנהיגי בפשוט ובקדושין אמר אע"ג דלא אמר כי אם עביד לי גיטא דהכי איתא בגירסא התם באתרא דנהיגי בפשוט ועבד ליה מקושר: