בבא בתרא קעא.

פרק י׳ · גט פשוט

Bava Batra 171a · Chapter 10: Get Pashut

בִּשְׁלָמָא בֵּי דִינָא – אַלִּימֵי לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנָא. אֶלָּא עֵדִים שֶׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן – חוֹזְרִין וְעוֹשִׂין שְׁלִיחוּתָן?! וְלָא?! וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֵדִים כּוֹתְבִין אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה שְׁטָרוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת! רַב יוֹסֵף אָמַר: בִּשְׁטַר מַתָּנָה, וְרַבָּה אָמַר: בִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת. מַאי בָּרַיְיתָא? דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף זוּז, וּפָרַע מֵהֶן חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז – עֵדִים מְקָרְעִין אֶת הַשְּׁטָר, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן רִאשׁוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁטָר זֶה יְהֵא מוּנָּח בִּמְקוֹמוֹ, וְיִכְתְּבוּ שׁוֹבָר. וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ כּוֹתְבִין שׁוֹבָר – אַחַת, כְּדֵי שֶׁיָּכוֹף לְפוֹרְעוֹ; וְאַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה מִזְּמַן רִאשׁוֹן. וְהָא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מִזְּמַן רִאשׁוֹן קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי יְהוּדָה: אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן קָאָמְרַתְּ – פְּלִיגְנָא עֲלָךְ בַּחֲדָא; אִי מִזְּמַן שֵׁנִי קָאָמְרַתְּ – פְּלִיגְנָא עֲלָךְ בְּתַרְתֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁטַר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי – שְׁטָר מְאוּחָר הוּא, וְכָשֵׁר; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מַעֲשֶׂה בָּא לְפָנֶיךָ בְּצִפּוֹרִי, וְהִכְשַׁרְתָּ! אָמַר לוֹ: כְּשֶׁהִכְשַׁרְתִּי – בָּזֶה הִכְשַׁרְתִּי. וְהָא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי בָּזֶה קָאָמַר! אָמַר רַבִּי פְּדָת: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם הוּזְקַקְנוּ לְעוֹנָתוֹ שֶׁל שְׁטָר, וְנִמְצֵאת עוֹנָתוֹ מְכֻוֶּונֶת בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי – שֶׁשְּׁטָר מְאוּחָר הוּא, וְכָשֵׁר;

אלא עדים שעשו שליחותן כו'. תימה קצת על הלשון דמשמע שעשו שליחותן כבר גורם שלא יעשו כי ההיא דהתקבל (גיטין דף סג:) דכתבי. תפוותא ושמה היה נפוותא וקאמר עשו עדים שליחותן ולא יכתבו עוד התם ניחא אבל הכא אין ליישב כלל דכ"ש אם לא עשו שליחותן מעולם דהויא לה מלוה על פה שאין יכולין לכתוב מזמן ראשון דא"כ ה"ל מוקדם גמור ועוד דהתם בגיטין מה שאין יכולין לעשות שליחותן זהו משום ששליחותן פסקה משעה שעשו את הראשון ואם יעשו אחר אין זה שליחותו של הבעל שלא צוה לכתבו אבל אם מצוה לכתוב שני יכולין לעשות והכא אע"פ שלוה מצוה להם לכתוב לעשות שטר ראשון לא יעשו דאל"כ מאי דוחקיה דמלוה לקרוע שטר הראשון אם אין הלוה כופהו לכך ואם כן רוצה הלוה בכך דאין לומר כי הלוה אינו רוצה אלא מזמן שני כי מה טענה היה לו בזה וע"כ צריך כאן לפרש כן וכי עדים אע"פ שעשו שליחותן וכבר חלה שעבוד על ידן יכולין לעשות בשביל כך שטר אחר כיוצא בראשון מאחר שדומה למוקדם ואפי' אם מצוה להם הלוה אין זו סברא שאם כן יאמרו כל שטר מוקדם כשר ואתי למיחתם בשטר מוקדם אבל במה שיכתבו לו ב"ד מזמן ראשון לא יבא לחתום בשטר מוקדם כי ידעו שהוא פסול ובזה יתלו הכשרו שב"ד אלימי לאפקועי ממונא והלשון מגומגם ביותר: כותבין אפילו עשרה שטרות. ואם תאמר למא דס"ד דבאחריות מיירי תקשי הא דאמר לעיל (בבא בתרא דף קסח:) אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו וי"ל דלעיל הכי פירושו דהוא אמר אבד שטר חובי וחיישינן דלמא טריף והדר טריף אבל הכא מיירי בשידוע לנו שנאבד או ראינוהו שנשרף: מזמן ראשון. ר' יהודה לא פירש לר' יוסי מזמן ראשון אבל ברייתא היא שנויה במילתיה דרבי יהודה לפי האמת: שאם הוזקקנו לעדותו של שטר. הא לישנא משמע שאין כתוב להדיא כך אלא ג' בניסן והוא חל ביום חמישי ועתה נמצאת ג' בניסן מכוונת בשבת וכן ביום שני בשבת שניה של תשרי והוא חל בשבת נמצאת עונתו מכוונת ביום הכפורים ותימה נימא דטעה בקביעא דירחא ויהיה כשר לרבי יוסי ואמאי פסול ולר' יהודה נמי ניחא טפי למימר הכי ממה שנאמר שנכתב (לחוכא) בעלמא בשלמא ליום הכפורים לא קשיא מידי כיון שמזכיר באיזה יום לשבוע שאותו יום היה ידוע שהיה יום הכפורים שבזה לא היה טועה אלא משבת קשה ואומר ר"י דמיירי אחר רובו . של חדש כדאמר בהיו בודקין (סנהדרין דף מא:) דאי אפשר דלא שמע: