בבא בתראקמא.
טוען את הדף…
אֶלָּא לְאַבָּיֵי, מַאי ״נִיזּוֹן כְּבַת״? וּלְטַעְמָיךְ – לְרָבָא מַאי ״יוֹרֵשׁ כְּבֵן״? אֶלָּא רָאוּי לִירַשׁ – וְאֵין לוֹ; הָכָא נָמֵי, רָאוּי לִזּוֹן – וְאֵין לוֹ. הָאוֹמֵר: אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּבַת עֲדִיפָא לֵיהּ מִבֵּן? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – וְאֵין ״הַעֲבָרָה״ אֶלָּא עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא״! לְעִנְיַן יְרוּשָּׁה – בֵּן עֲדִיף לֵיהּ. לְעִנְיַן הַרְוָוחָה – בִּתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הָכָא בִּמְבַכֶּרֶת עָסְקִינַן, וְכִדְרַב חִסְדָּא – דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בַּת תְּחִלָּה – סִימָן יָפֶה לְבָנִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דִּמְרַבְּיָא לַאֲחָהָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּלְדִידִי – בְּנָתָן עֲדִיפָן לִי מִבְּנֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא. הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה דְּ״בַכֹּל״ – דְּתַנְיָא: ״וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בַּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת, וּ״בַכֹּל״ שְׁמָהּ. אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה – בְּרַתָּא נָמֵי לָא חַסְּרֵיהּ רַחֲמָנָא לְאַבְרָהָם; דַּעֲדִיפָא מִבֵּן מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! אֶלָּא הָא רַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנִים – דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֶר לִבָּנוֹת – דְּלָא לִיתַּזְלָן. אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר נוֹטֵל שִׁשָּׁה דִּינָרִין, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת שְׁנֵי דִּינָרִין; בְּמַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בִּמְסָרֵס, דְּאָמַר: ״זָכָר תְּחִלָּה – מָאתַיִם, נְקֵבָה אַחֲרָיו – וְלָא כְּלוּם. נְקֵבָה תְּחִלָּה – מָנֶה, זָכָר אַחֲרֶיהָ – מָנֶה״. וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, וְלָא יָדְעִינַן הֵי מִינַּיְיהוּ נְפַק בְּרֵישָׁא. זָכָר שָׁקֵיל מָנֶה מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִידַּךְ מָנֶה – הָוֵה מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק, וְחוֹלְקִין. וְהָא דְּתַנְיָא: יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רָבִינָא: בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״ –אלא לאביי מאי ניזון כבת. וא"ת מאי קושיא היא לאביי נימא דברייתא סברה דטומטום לא הוה בריה אלא ספק ולהכי ניזון כבת ואליבא דמתניתין דוקא קאמר אביי דאפי' כבת לא שקיל משום דמתניתין סברה כרבן שמעון בן גמליאל דבריה הוי כדמוכח סיפא ולהכי מוקי רישא נמי כרבן שמעון בן גמליאל וי"ל דגמרא רוצה ליישב דברי אביי אפילו כרב חסדא דאית ליה בבכורות (דף מא: ושם) דטומטום הוי ספק לדברי הכל והא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל אין קדושה חלה עליו היינו דוקא קדושת פיו שאמר אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וטעמא משום דסבר שלא נתכוין אלא לזכר הידוע בודאי ולנקבה הידועה בודאית ולא לטומטום והא דקאמר התם עלה בגמרא אפילו בקדושה אימא לא מיתפיס משום דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ואי ספיקא הוי ולא בריה כי קדשי בהוייתן מאי הוי כיון דהוי זכר גמור או נקבה למה לא יקדש בהוייתה ההיא סוגיא כרבי [יוסי] דאית ליה בסוף הערל (יבמות דף פג. ושם) דבריה הוא אבל לרב חסדא קדושת אמו חלה עליו וראוי לעולה אם הוא זכר ונקבה לזבחי שלמים ואביי גופיה איירי בבכורות (דף מב: ושם) על מלתא דריש לקיש דאמר טומטום דאדם הוי ספק לכולי עלמא ואפשר דאביי סבר הכי דאם איתא דסבר אביי דפליגי תנאי בטומטום אי הוה בריה או ספק טפי הוה ליה לאוקומי מתני' רישא כרבנן וסיפא כרבן שמעון בן גמליאל כמו שהעמיד רבא ממה שדחק לומר דוחין אותו ואין לו ועוד איכא למימר דלישנא דמתני' דקתני דוחין אותו דמשמע דהוי ספק ולהכי לא מצי לשנויי דמתניתין אתיא כמאן דאמר דטומטום הוי בריה וא"ת מכל מקום מאי פריך לאביי מברייתא נימא דמתניתין כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דדעת אדם אזכר ודאי הידוע ואנקבה ידועה ודאית וברייתא כרבנן דפליגי התם ארבן שמעון בן גמליאל וסברי דקדושת פיו חלה על טומטום כשמתנה על זכר ונקבה ויש לומר דנראה לגמ' דסבר אביי דאפי' רבנן דפליגי התם ארבן שמעון בן גמליאל מודו הכא דאין דעתו של אדם קרובה להקנות אלא לזכר ולנקבה ודאי ודוקא גבי הקרבה הוא דפליגי כיון דטומטום ראוי להקרבה דעתו נמי אטומטום דאי הוי סבר אביי דפליגי נמי הכא לא היה דוחק מתני' לפרש דוחין אותו ואין לו דטפי הוה מסתבר לאוקומי בתרי תנאי מלפרש הכי אלא ודאי סבר אביי דכ"ע מודו הכא ורבא פליג עליה וסבר דפליגי רבנן נמי הכא ומוקי רישא כרבנן אבל אין לומר דלרבא נמי אתיא רישא דדוחין אותו ויש לו אפי' כרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דאין דעתו של אדם אלא על זכר ידוע ועל נקבה ידועה מ"מ רישא דאיירי בתנאי בית דין במזון הבנות שאני דאם כן מה היה לו להזכיר רבן שמעון בן גמליאל הוי לו לחלק בהדיא אותן חלוקים ולומר דלא דמיא רישא לסיפא אלא ודאי אין לחלק דחכמים לא תקנו אלא לפי דעת האדם דמתנה כך כדמשמע לישנא דמתני' (כתובות דף נא.) לא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין ולכך חייב כאילו כתב לה והכי משמע בריש נערה (כתובות דף מג.) ד דעת אדם תקנו מזון הבנות דקאמר התם לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרווחה בתו עדיפא ליה: ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן. תימה מאי קושיא היא לרבא לימא דיורש כבן היינו מה שיתר על מזון הבנות עד שיבגרו ואותו המותר יהיה לטומטום כמו לבנים כדאמר לעיל בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים וי"ל דלישנא דיורש כבן משמע דיורש גמור הוא כבן בשאר נכסים ואפילו ישאר שם הרבה: לדידי בנתן עדיפן לי מבני. פי' בקונטרס שלא נתקיימו לו בנים ואין נראה דהרבה בנים היו לו כדאשכחן (לעיל בבא בתרא ח.) ר"נ בר ר"ח (לעיל בבא בתרא ז:) מר ינוקא ומר קשישא בני ר"ח (ע"ז יא:) רב חנן בר ר"ח וכן רב מרי ורב פנחס בני ר"ח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) אלא נראה לר"י דלהכי קאמר בנתן עדיפן לי מבני לפי שהיו חתניו גדולי הדור רבא (ורב מרי בר חמא) ומר עוקבא בר חמא: בת היה לו ובכל שמה. וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) דבן נח מותר באחותו וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק אי נמי מהגר היתה לו ולא משרה ולכך לא רצה להשיאה ליצחק: זכר נוטל ששה ונקבה שנים היכי משכחת לה. דליכא למימר דמיירי כגון שאמר ילדה זכר נוטל ששה ונקבה שנים דא"כ הוה ליה למנקט כמו במשנתינו ילדה זכר נוטל מאתים ונקבה מנה: אידך מנה הוי ממון המוטל בספק לרבנן דאמרי (ב"ק מו.) המוציא מחבירו עליו הראיה הוי הכל בחזקת הזכר שהוא יורש . לאחר מיתה אי נמי אפילו כרבנן ואיכא לאוקומה בחיי האב שאין הזכר מוחזק יותר מן הנקבה: