בבא בתרא ב:

פרק א׳ · השותפין

Bava Batra 2b · Chapter 1: HaShuttafin

נִתְיָאֵשׁ הֵימֶנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ, וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ. טַעְמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. וְאֵימָא ״מְחִיצָה״ – פְּלוּגְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה״; וְכֵיוָן דְּרָצוּ – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּעַל כׇּרְחוֹ, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק! אִי הָכִי, הַאי ״שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה״?! ״שֶׁרָצוּ לַחֲצוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מַאי – גּוּדָּא? ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״?! ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אִי תְּנָא ״אוֹתוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא, קָא מַשְׁמַע לַן כּוֹתֶל. בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בָּאֶמְצַע וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא – דִּקְדֵים חַד וְרַצְּיֵּיהּ לְחַבְרֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: כִּי אִיתְרְצַאי לָךְ – בְּאַוֵּירָא, בְּתַשְׁמִישְׁתָּא – לָא אִיתְרְצַאי לָךְ; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק?! (סִימָן: גִּינָּה, כּוֹתֶל, כּוֹפִין, וְחוֹלְקִין, חַלּוֹנוֹת, דְּרַב נַחְמָן). תָּא שְׁמַע: ״וְכֵן בְּגִינָּה״! גִּינָּה שָׁאנֵי, כִּדְרַבִּי אַבָּא – דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם לַעֲמוֹד בִּשְׂדֵה חֲבֵירוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ. וְהָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! אַגְּוִיל וְגָזִית. תָּא שְׁמַע: כּוֹתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת עַד אַרְבַּע אַמּוֹת! נָפַל שָׁאנֵי. וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ? סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. תָּא שְׁמַע: כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר. שְׁמַע מִינַּהּ, הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק! הַזִּיקָא דְרַבִּים שָׁאנֵי. וּדְיָחִיד לָא? תָּא שְׁמַע: אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. הָא יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה – חוֹלְקִין; מַאי, לָאו בְּכוֹתֶל? לָא, בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא. תָּא שְׁמַע: הַחַלּוֹנוֹת, בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִלְּמַטָּה וּבֵין מִכְּנֶגְדָּן – אַרְבַּע אַמּוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: מִלְּמַעְלָן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצִיץ וְיִרְאֶה; מִלְּמַטָּן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד וְיִרְאֶה; מִכְּנֶגְדָּן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל! הֶזֵּיקָא דְבַיִת שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: גַּג הַסָּמוּךְ לַחֲצַר חֲבֵירוֹ – עוֹשִׂין לוֹ מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הֶחָצֵר לְבַעַל הַגָּג: לְדִידִי קְבִיעָה לִי תַּשְׁמִישִׁי, לְדִידָךְ לָא קְבִיעָה לָךְ תַּשְׁמִישְׁתָּךְ; וְלָא יָדַעְנָא בְּהֵי עִידָּנָא סְלִיקָא וְאָתֵית –

קידש - התבואה אם הוסיף מאתים לישנא דקרא נקט פן תוקדש (דברים כב): וטעמא דרצו - לבנות כותל דמדעת שניהן הוא דחייביה חכמים שיבנו בין שניהן ולקמן פריך כשרצו מאי הוי ליהדרי בהו אבל לא רצו שניהן שהיה אחד אומר דייה לחלקה במסיפס של יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר לו איני חפץ שתראה עסקי: פלוגתא - חלוקת חצר שהושוו דעתם לחולקה וכגון שלא היה בה ח' אמות כדי לזה וכדי לזה שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה ולהכי תני שרצו שכיון שרצו לחולקה בונין כותל אבנים על כרחם ואם בא האחד לומר אי איפשי ביציאה זו אלא מסיפס בעלמא אין שומעין לו משום היזק הראיה: הוה אמינא במסיפס בעלמא - מיירי מתני' דאיהו נמי מחיצה איקרו ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה קמ"ל כותל ורצו דקתני משום כותל דאי לא רצו פלגי לה במסיפס: דרצייה חד מינייהו לחבריה - ביקש ממנו לחולקה במחיצה: מהו דתימא א"ל כשנתרציתי לך - במחיצה מחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראיה אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי: אסור לאדם שיעמוד כו' - שלא יזיקנו בעין רעה: והא וכן קתני - דמשמע תרוייהו חד טעמא הוא גינה וחצר: מחייבין אותו - והכא לא קתני רצו אלא על כרחו: נפל שאני - שכבר נתרצו הראשונים בכותל: ודקארי לה מאי קארי לה - וכי לא ידע דנפל שאני: סיפא איצטריך ליה - כלומר הוא הדין נמי מעיקרא והאי דקתני נפל משום סיפא לאשמועינן דיותר מד' אמות אין מחייבין ואע"פ שהראשון היה גבוה יותר לא מחייבין ליה: כופין אותו - כל אחד מבני החצר לתת חלקו בבנין: בית השער - שבונים כותל נגד השער עגול סביב ועושין באותו היקף פתח קטן מן הצד משום היזק ראיות בני רה"ר שלא יראו תוך החצר: הזיקא דרבים - שכל בני רה"ר מסתכלין שם: אין חולקין - אין האחד כופה את חבירו לחלוק: החלונות - אחד מבני השותפין הבונה כותל בחצר כנגד חלונותיו של חבירו בין מלמעלה וכו' אם הכותל גבוה יותר מן החלונות צריך להגביה למעלה מהן ד"א כדמפרש ואזיל כדי שלא יסמוך על כותלו וישחה ויראה בחלונותיו של חבירו: בין מלמטה - אם הכותל נמוך מן החלונות צריך להשפילו מהן ד"א כדי שלא יעמוד על עובי כותלו ויראה: ומכנגדן - צריך להרחיק את הכותל מן החלונות ד' אמות כדי שלא יאפיל: הזיקא דבית שאני - שאדם עושה בביתו דברי הצנע: מעקה גבוה ארבע אמות - כדי שלא יראה בחצר חבירו כשהוא משתמש בגגו: ולא ידענא בהי עידנא דקא אתית - להשתמש בגגך:

נתיאש הימנה ולא גדרה. דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במסכת כלאים (פ"ה מ"ו) הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפילו הוסיף מאתים מותר והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה: וחייב באחריותו. אע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק (גיטין נג.) נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה ומטמא אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר דה"נ הוי היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא (שם) שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש להכי שבעל הכרם נמי מפסיד ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב: ואימא מאי מחיצה פלוגתא. מפרש ר"י משום דעל לשון גודא יש כמה קושיות כדפריך בסמוך לפיכך דוחק לפרש מחיצה פלוגתא אע"ג דבכל מקום הוי מחיצה גודא: וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו. לקמן מוקי לה כשאין בה דין חלוקה ותימה לר"י דאמאי נקט תנא דמתני' באין בה דין חלוקה וקתני רצו לא ליתני רצו ולאיירי בשיש בה דין חלוקה ותי' דקמ"ל דס"ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי איתרצאי לך לחלוק ע"מ שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא איתרצי לך ויש ספרים דמקשין ומתרץ כן להדיא בשילהי שמעתין: הוה אמינא במסיפס בעלמא. פי' ורצו דקתני אמסיפס ואע"ג דבלאו רצו נמי עושין מסיפס בעל כרחם כדמוכח בסמוך דקאמר מאי לאו בכותל לא במסיפס היינו מסיפס גרוע אבל כי רצו עושין מסיפס מגויל וגזית כמנהג המדינה ומקרי מסיפס לפי שהוא מלא חלונות כדפי' בערוך ואינו מגין מהיזק ראיה א"נ לפי שאינו גבוה י' כדמוכח לקמן גבי גג הסמוך לחצר דאמר ר"נ עושה לו מעקה גבוה י' ופריך למאי אי להיזק ראיה ד"א בעינן ואי לנתפס כגנב במסיפס סגי ובקונטרס פי' דרצו דקתני אחלוקה קאי ותימה דהא אסיק דמחיצה היינו גודא דאי פלוגתא לחצות מיבעי ליה ועוד היכי מצי למימר דה"א במסיפס בעלמא הא שמעינן ליה מסיפא דקתני אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו והיינו לכל הפחות במסיפס ועוד היכא המ"ל במסיפס בעלמא הא בהדיא קתני במתני' גזית וגויל: בונין את הכותל באמצע פשיטא. למ"ד גודא פריך כמו כל הנך פירכי דלקמן דכשהקנו לעשות גודא כך הקנה זה כמו זה ופשיטא דבאמצע אבל למ"ד פלוגתא איצטריך למימר סד"א דמשום היזק ראיה יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך: תא שמע וכן בגינה. לקמן מסקינן דה"ק וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי הלכך דייק שפיר דהיזק ראיה שמיה היזק: גינה שאני כדרבי אבא וכו'. וא"ת ומהאי טעמא יתחייב נמי לגדור בבקעה ויש לומר דשאני גינה שמגדלין בה ירק לאכילה וכל שעה היא עומדת בקמותיה אבל בקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ולא. מיחייב לגדור אבל אסור לעמוד בשעה שעומדת בקמותיה וא"ת ולמ"ד פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגינה ואמאי איצטריך תו למיתני וכן בגינה וי"ל דאיצטריך וכן בגינה למיתני משום גויל וגזית: נפל שאני. שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר ולא למדו ליזהר זה מזה: ודקארי לה מאי קארי לה. כלומר פשיטא דנפל שאני ואדרבה היה לו להוכיח מדקתני ונפל מכלל דבעלמא לא שמיה היזק: הזיקא דרבים שאני. ואע"ג דלקמן משמע דאיירי בחצר שאינה סמוכה לרה"ר מ"מ איכא היזקא דרבים דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם כדאמרי' לקמן ורשב"ג אע"ג דלית ליה האי טעמא דזימנין דדחקי רבים מ"מ מרחוק יכולין לראות לפנים ולכך לא פליג אלא אבית שער אבל בדלת מודה דכופין אותו לבנות: מאי לאו בכותל. תימה ויהא בכותל דילמא הכי פי' אין חולקין את החצר אפי' האחד רוצה לבנות את הכותל בתוך שלו עד שיהא בה ד' אמות לכל אחד הא אם יש בה ד' אמות לכל אחד חולקין אם רצה לכנוס ולבנות בתוך שלו וי"ל דחולקין משמע באמצע דאי אשמועינן כדפי' הוה ליה למיתני אין עושין כותל בחצר עד שיהא כו': שאני התם דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג כו'. תימה אמאי לא מייתי מדתניא לקמן (בבא בתרא דף ו:) שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה אלמא שמיה היזק: