בבא בתראקכח.
טוען את הדף…
אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה. רְצוֹנְךָ הִשָּׁבַע וְטוֹל?״ וְנִשְׁבַּע – אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא, אָמַר לוֹ: ״נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא״; ״נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ״; ״נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ! הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּבְ״אֶתֵּן לָךְ״ מַחְלוֹקֶת, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הֲלָכָה: גּוֹבִין מִן הָעֲבָדִים. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֵין גּוֹבִין. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הֲלָכָה: שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי – כָּשֵׁר. רָבָא אָמַר: אַף בְּרִאשׁוֹן. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אַכְשַׁר בְּאַבָּא דְאַבָּא; וְלֵית הִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת קַרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִסְתַּמֵּא, וְנִסְתַּמֵּא – פָּסוּל. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כָּשֵׁר, אֶפְשָׁר דִּמְכַוֵּין מִצְרָנַהָא. אֲבָל גְּלִימָא – לָא. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ גְּלִימָא, אֶפְשָׁר דִּמְכַוֵּין מִדַּת אׇרְכּוֹ וּמִדַּת רׇחְבּוֹ. אֲבָל נְסָכָא – לָא. וְרַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ נְסָכָא, אֶפְשָׁר דִּמְכַוֵּין מִדַּת מִשְׁקְלוֹתָיו. מֵיתִיבִי: הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ; פִּיקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ; פִּיתֵּחַ, וְנִסְתַּמֵּא; שָׁפוּי, וְנִשְׁתַּטָּה – פָּסוּל. אֲבָל הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ; פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ; פִּיתֵּחַ וְנִסְתַּמֵּא וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ; שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה – כָּשֵׁר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אוֹ סוֹפוֹ בְּפַסְלוּת – פָּסוּל, תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – כָּשֵׁר.הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו. פירוש אם נשבע כבר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל היה יכול לחזור בו והכא אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם גמר דין וכן משמע בריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור בו דהוי כמו קודם גמר דין והא דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו שישבע בעל כרחו וההוא דריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר דין כי אמר רצונך השבע וטול: מר בר רב אשי מכשר באבא דאבא. וא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי דאיתפלג דרא: לית הלכתא כמר בר רב אשי. פירש בקונטרס דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ: פיתח ונסתמא פסול. ואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים: