בבא בתראכב.
טוען את הדף…
קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת, דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב; דְּאָמַר מָר: עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מַחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ תַּכְשִׁיטִין מְצוּיִין לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְהָנֵי מִילֵּי לְאַהְדּוֹרֵי, אֲבָל לְאִקְּבוֹעֵי – לָא. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, אֲפִילּוּ לְאִקְּבוֹעֵי נָמֵי. כִּי הָא דְּרָבָא שְׁרָא לְהוּ לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּלְרַב עוֹבַדְיָה לְאִקְּבוֹעֵי – דְּלָא כְּהִלְכְתָא. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּרַבָּנַן נִינְהוּ, אָתוּ לִטַּרְדוּ מִגִּירְסַיְיהוּ. הָנְהוּ דִּיקּוּלָאֵי דְּאַיְיתוֹ דִּיקְלָאֵי לְבָבֶל. אֲתוֹ בְּנֵי מָתָא קָא מְעַכְּבִי עִלָּוַיְהוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: מֵעָלְמָא אָתוּ, וּלְעָלְמָא לִיזַבְּנוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא, אֲבָל בְּלָא יוֹמָא דְשׁוּקָא – לָא. וּבְיוֹמָא דְשׁוּקָא נָמֵי לָא אָמְרִינַן אֶלָּא לְזַבּוֹנֵי בְּשׁוּקָא, אֲבָל לְאַהְדּוֹרֵי – לָא. הָנְהוּ עָמוֹרָאֵי דְּאַיְיתוֹ עַמְרָא לְפוּם נַהֲרָא. אֲתוֹ בְּנֵי מָתָא קָא מְעַכְּבִי עִלָּוַיְהוּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, אָמַר לְהוּ: דִּינָא הוּא דִּמְעַכְּבִי עֲלַיְיכוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִית לַן אַשְׁרַאי! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ זַבְּנוּ שִׁיעוּר חַיּוּתַיְיכוּ עַד דְּעָקְרִיתוּ אַשְׁרַאי דִּידְכוּ, וְאָזְלִיתוּ. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אַיְיתִי גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרָבָא: פּוֹק חֲזִי, אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא – נַקֵּיט לֵיהּ שׁוּקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב אַדָּא בַּר אַבָּא: פּוֹק תְּהִי לֵיהּ בְּקַנְקַנֵּיהּ. נְפַק [אֲזַל] בְּעָא מִינֵּיהּ: פִּיל שֶׁבְּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית, וֶהֱקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מָר נִיהוּ רָבָא? טְפַח לֵיהּ בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: בֵּין דִּידִי לְרָבָא אִיכָּא טוּבָא, מִיהוּ עַל כׇּרְחָךְ אֲנָא רַבָּךְ, וְרָבָא רַבָּה דְרַבָּךְ. לָא נַקִּטוּ לֵיהּ שׁוּקָא, פְּסוּד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר מַאי עֲבַדוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: מַאן דְּלָא שַׁהֲיַיהּ לְאוֹנִיתָא דְּמַלְכָּא דֶּאֱדוֹם, לָא נְשַׁהֲיַיהּ לְאוֹנִיתָיךְ. דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל שׇׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַסִּיד״. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַבָּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲנָא עֲנֵישְׁתֵּיהּ – דַּאֲנָא לַטְיִיתֵיהּ. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: אֲנָא עֲנֵישְׁתֵּיהּ, דְּאַפְסֵיד גְּרוֹגְרוֹת דִּידִי. אַבָּיֵי אָמַר: אֲנָא עֲנֵישְׁתֵּיהּ, דַּאֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: אַדִּמְגָרְמִיתוּ גַּרְמֵי בֵּי אַבָּיֵי, תּוּ אִכְלוּ בִּישְׂרָא [שַׁמִּינָא] בֵּי רָבָא. וְרָבָא אָמַר: אֲנָא עֲנֵישְׁתֵּיהּ, [דְּכִי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי טַבָּחָא לְמִשְׁקַל אוּמְצָא,] אָמַר לְהוּ לְטַבָּחֵי: אֲנָא שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִיקַּמֵּי שַׁמָּעֵיהּ דְּרָבָא, דַּאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינֵּיהּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אֲנָא עֲנֵישְׁתֵּיהּ – דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רֵישׁ כַּלָּה הֲוָה. כׇּל יוֹמָא מִיקַּמֵּי דְּנֵיעוּל לְכַלָּה, מַרְהֵיט בַּהֲדֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַבָּא לִשְׁמַעְתֵּיהּ, וַהֲדַר עָיֵיל לְכַלָּה. הָהוּא יוֹמָא נַקְטוּהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב אַדָּא בַּר אַבָּא מִשּׁוּם דְּלָא הֲווֹ בְּסִיּוּמָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא דְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה הֵיכִי אַמְרִינְהוּ רָבָא. אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רָבָא, וְהָכִי אָמַר רָבָא. אַדְּהָכִי נְגַהּ לֵיהּ [לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק], וְלָא אָתֵי רַב אַדָּא בַּר אַבָּא; אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: קוּם, דִּנְגַהּ לַן, לְמָה יָתֵיב מָר? אֲמַר לְהוּ: יָתֵיבְנָא וְקָא מְנַטְּרָא לְעַרְסֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַבָּא. אַדְּהָכִי נְפַק קָלָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַבָּא. וּמִסְתַּבְּרָא, דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק עַנְשֵׁיהּ. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְכוֹתֶל חֲבֵירוֹ, לֹא יִסְמוֹךְ לוֹ כּוֹתֶל אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. הַחַלּוֹנוֹת – בֵּין מִלְּמַעְלָן, בֵּין מִלְּמַטָּן, בֵּין כְּנֶגְדָּן – אַרְבַּע אַמּוֹת. גְּמָ׳ וְקַמָּא הֵיכִי סָמֵיךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר:ומודה רב הונא בריה דרב יהושע - אע"ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה הוא ברוכלין מוכרי בשמים המחזירין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו לעכב עלייהו רוכלי העיר: לאהדורי - לחזר ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו: ואי צורבא מרבנן הוא - דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי אפי' לאקבועי נמי: דלא כהלכתא - אלא לפנים משורת הדין: דיקולאי - מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות: ולעלמא ליזבנן - יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק: עמוראי - מוכרי צמר: אית לן אשראי במתא - מכרנו באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורותינו במה נתפרנס: עד דעקריתו - שתעקרו חובותיכם מן הלוקחים מכם באשראי: נקיט ליה שוקא - הכרז שלא ימכור איש בעיר גרוגרות אלא הוא: תהי ליה בקנקניה - הריח לו בקנקנו אם יין הוא אם חומץ כלומר בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא אם לאו. ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי תהי כדאמרינן בת תיהא במסכת ע"ז (דף סו:) וכן בכתובות (דף קה.) קרנא הוה תהי באמברא דחמרא: כפיפה מצרית - סל נצרים של ערבה: מהו - מי חשוב כמעוכל והוה ליה ככלי גללים ואין מקבל טומאה עוד: א"ל - רב דימי לרב אדא: מר ניהו רבא - אתה הוא רבא לפי ששמע על רבא שהוא גדול העיר וסבור שהוא זה: טפח ליה בסנדליה - הכהו על סנדלו במקל דרך שחוק כשם שמכין למי שאינו חשוב: דלא שהייה - שלא נמנע מלהפרע: לאוניתא - אונאת בושתו: דמלכא דאדום - אע"פ שהוא אדומי: על שרפו - מחמת בזיון: דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי - שהיה רגיל לומר לתלמידים עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות כלומר ללמוד שלא לשובע: תו אכלו כו' - בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא: שמעיה דרבא - שלוחו לקנות בשר: ריש כלה - דורש ברבים בשבתות: דלא הוו בסיומא - יש אומרים שלא היו בעצה כשנעשה רב נחמן ריש כלה ויש אומרים דלא הוו בסיומא דפירקא דרבא דדריש בשבת הרגל הלכות האמורות בפרק אחרון של בכורות: שמעתתא דמעשר בהמה - בפרק אחרון דבכורות ורבא אמרינהו בסופא דפירקא: אתו רבנן - תלמידי הישיבה הבאים לשמוע: נטרנא ערסיה דרב אדא - אני מצפה כאן שיביאו את מטת רב אדא שמת: מתני' לא יסמוך לכותל חבירו כותל אחר אלא אם כן כו' - מפרש בגמ': והחלונות - מי שהיו לו חלונות פתוחים לחצר חבירו והוחזק בדבר זה שלש שנים ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ד' אמות: בין מלמעלן - אם בא להגביה יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות: בין מלמטן - אם בא לבנותו נמוך צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות וטעמא מפרש בגמ': בין מכנגדן - צריך להרחיקו מהן ד' אמות:קנאת סופרים תרבה חכמה. ולא גרסי' כמו שיש בספרים דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר דהא לא חשיב ליה במרובה (ב"ק דף פב.) גבי עשר תקנות שתיקן: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנן. מכאן משמע דביומא דשוקא היה מותר להלוות לבני אדם הבאים ממקומות שם לשוק לנכרים דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא ודוקא בשוקא אבל לאהדורי לא: אמר ליה רבא לרב אדא בר אבא. כן גריס רבינו חננאל ולא גרסי' בר אהבה דאותו היה בימי רבי כדאמרינן בקדושין (דף עב: ושם) היום ישב רב אדא בר אהבה בחיקו של אברהם אבינו: פיל שבלע כפיפה מצרית. בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סט. ושם ד"ה פיל) איתא להך בעיא דהכא ומסיק התם למאי אי למבטל טומאתו תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה וקאמר לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אי הוי עיכול והוי ככלי גללים או לא והכא בלע הוצין בעא מיניה דאי כפיפה שלימה אמאי לא הוה בידיה מתני' היא וקשיא לר"ת א"כ אמאי לא נקיטו ליה שוקא הא בעיא זו לא איפשיטא התם וי"ל דמ"מ הוה ליה לאיתויי הנך ראיות דמייתי התם ודחי להו: אנא ענישתיה. כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן בשבת בפ' שואל (שבת דף קמט:) כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר (משלי י״ז:כ״ו) גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע. ר"י: וקמא היכי סמיך. ס"ד דבנפל איירי שכן משמע הלשון דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ומשני רב יהודה הכי קאמר הבא לסמוך כו' ומתני' הכי פירוש' מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו ורבא פריך דכותל קתני ולא גבול וא"ת לרבא דאמר בריש פירקין דאסור לסמוך קמא היכי סמך ואפילו לפי' ר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ"מ אמאי לא פריך מהכא דהוי רישא אלא ממשרה וירק דהוי סיפא וי"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מילתא דמגופיה אתי היזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא: