בבא בתראז:
טוען את הדף…
מָר יָנוֹקָא וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: נְהַרְדָּעֵי לְטַעְמַיְיהוּ – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – אֵין לָהֶן לֹא דֶּרֶךְ זֶה עַל זֶה, וְלֹא חַלּוֹנוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא סוּלָּמוֹת זֶה עַל זֶה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם זֶה עַל זֶה, וְהִזָּהֲרוּ בָּהֶן שֶׁהֲלָכוֹת קְבוּעוֹת הֵן. וְרָבָא אָמַר: יֵשׁ לָהֶן. הָהוּא שְׁטָרָא דְיַתְמֵי, דְּנָפֵיק עֲלֵיהּ תְּבָרָא. אָמַר רַב חָמָא: אַגְבּוֹיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ, וּמִיקְרָע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ. אַגְבּוֹיֵי לָא מַגְבִּינַן לֵיהּ – דִּנְפַק תְּבָרָא עֲלֵיהּ. מִיקְרָע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ – דְּכִי גָּדְלִי יַתְמֵי, דִּילְמָא מַיְיתוּ רְאָיָה וּמַרְעִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרָבִינָא: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּכוּלְּהוּ הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, לְבַר מִתְּבָרָא – דְּסָהֲדֵי בְּשַׁקָּרֵי לָא מַחְזְקִינַן. מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אָמַר: בְּהָא נָמֵי הִלְכְתָא כְּרַב חָמָא; דְּאִם אִיתָא דִּתְבָרָא מְעַלְּיָא הוּא – אִיבְּעִי לֵיהּ לְאַפּוֹקֵי בְּחַיֵּי אֲבוּהוֹן, וּמִדְּלָא אַפְּקֵיהּ – שְׁמַע מִינַּהּ זַיּוֹפֵי זַיְּיפֵיהּ. מַתְנִי׳ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וָדֶלֶת לֶחָצֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כׇּל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כׇּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה. כַּמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָּהּ בֵּית דִּירָה – הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּבֵית שַׁעַר מְעַלְּיוּתָא הִיא?! וְהָא הָהוּא חֲסִידָא דַּהֲוָה רְגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ; עֲבַד בֵּית שַׁעַר, וְתוּ לָא מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא מִגַּוַּאי, הָא מִבָּרַאי. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא מִבָּרַאי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, הָא דְּלֵית לֵיהּ דֶּלֶת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ דֶּלֶת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, הָא דְּלֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת. אִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִגַּוַּאי, הָא דְּפוֹתַחַת דִּידֵיהּ מִבָּרַאי. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וָדֶלֶת לֶחָצֵר. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל חֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שַׁעַר; אֶלָּא חָצֵר הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים – אֵינָהּ רְאוּיָה לְבֵית שַׁעַר. וְרַבָּנַן – זִימְנִין דְּדָחֲקִי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְעָיְילוּ וְאָתוּ. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת לָעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָעֲיָירוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה; אֶלָּא עִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר – רְאוּיָה לְחוֹמָה, וְשֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לַסְּפָר – אֵינָהּ רְאוּיָה לְחוֹמָה. וְרַבָּנַן – זִימְנִין דְּמִקְּרוּ וְאָתֵי גְּיָיסָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי נְפָשׁוֹת גּוֹבִין, אוֹ דִילְמָא לְפִי שֶׁבַח מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין; וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת! אִיכָּא דְּאָמְרִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהֵן גּוֹבִין, לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין, אוֹ דִילְמָא לְפִי מָמוֹן גּוֹבִין? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי קֵירוּב בָּתִּים הֵן גּוֹבִין; וְאֶלְעָזָר בְּנִי, קְבַע בָּהּ מַסְמְרוֹת! רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה רְמָא דְּשׁוּרָא אַדְּרַבָּנַן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא, דִּכְתִיב: ״אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן״ – אֶסְפְּרֵם לְמַאן? אִילֵימָא לְצַדִּיקִים – דִּנְפִישִׁי מֵחָלָא; הַשְׁתָּא כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ: ״כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״, צַדִּיקִים עַצְמָם ״מֵחוֹל יִרְבּוּן״?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶסְפְּרֵם לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, מֵחוֹל יִרְבּוּן. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חוֹל, שֶׁמּוּעָט – מֵגֵין עַל הַיָּם; מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהֵם מְרוּבִּים – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁמְּגִינִּים עֲלֵיהֶם. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא תֵּימָא לֵיהּ מֵהָא: ״אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״; ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ תּוֹרָה, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״ –נהרדעי לטעמייהו - רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא: האחין שחלקו - ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך: ולא חלונות - לערער על סתימת אורו: ולא סולמות - אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו: ולא אמת המים - להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו: תברא - שובר שהוא פרוע לאביהם: ומרעי ליה - לשובר שהן עדי שקר: מתני' כופין אותו - את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר: ודלת - לשער החצר לנועלו: לא כל החצרות ראויות לבית שער - בגמ' מפרש איזו היא הראויה: ויהא כאנשי העיר - לשאת עמהם בעול: גמ' ולא אישתעי בהדיה - לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע: מגואי - לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול: מבראי - אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן: פותחת דידיה מאבראי - העני פותחה ונכנס פותחת שירוד"ר בלע"ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו: שאינה סמוכה - שמשוכה להלן מרשות הרבים: כשהם גובים - לחומת העיר: קבע בה מסמרות - הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה: קירוב בתים - בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק: רמא דשורא אדרבנן - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם: חול - שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים: מגין על הים - והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ח):מר ינוקא. הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט: ד"ה מר): נהרדעי לטעמייהו. רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי: אין להם דרך זה על זה. טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף סד.) כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר: ולא סולמות זה על זה. פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר"י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו: ואי בעית אימא הא והא מבראי. ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי: לפי שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות: לפי קירוב בתים הן גובין. פירש. ר"ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין: אילימא לצדיקים כו'. דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון: