בבא בתרא קמה.

פרק ט׳ · מי שמת

Bava Batra 145a · Chapter 9: Mi SheMet

״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״. הָכָא נָמֵי, נֵימָא: ״תְּנוּ לִי שׁוֹשְׁבִינִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״! אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁשָּׂמַח עִמּוֹ שִׁבְעָה יְמֵי מִשְׁתֶּה, וְלֹא הִסְפִּיק לְפוֹרְעוֹ עַד שֶׁמֵּת. לֵימָא ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״ – תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה; בְּתוּלָה – גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה – מָנֶה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין – מַחְזִירִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר קִדּוּשִׁין – אֵין מַחְזִירִין, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר – מַחְזִירִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר – אֵין מַחְזִירִין. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה, בְּתוּלָה – גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה – מָנֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – דַּהֲדַר בֵּיהּ אִיהוּ; אֲבָל מֵתָה – מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר, מַחְזִירִין; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר, אֵין מַחְזִירִין. וְדַוְקָא שֶׁמֵּתָה הִיא, אֲבָל מֵת הוּא – אֵין מַחְזִירִין. מַאי טַעְמָא? יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא לְמֵימַר, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בֵּין מֵת הוּא, וּבֵין מֵתָה הִיא; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר – מַחְזִירִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַחְזִיר – אֵין מַחְזִירִין; וְלָא מָצְיָא אָמְרָה: ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״! לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא יְכוֹלָה שֶׁתֹּאמַר: ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״. וּדְמִית הוּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – שֶׁמֵּתָה הִיא; וְהָכָא בְּקִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ קָא מִיפַּלְגִי – רַבִּי נָתָן סָבַר: קִדּוּשִׁין לָאו לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: קִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ. וְהָא ״מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר מַחְזִירִין״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: וְסִבְלוֹנוֹת – וַדַּאי מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר, מַחֲזִירִין. וְהָנֵי תַּנָּאֵי – כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: קִדְּשָׁהּ בְּכִכָּר – בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה; וּמַחְזֶרֶת לוֹ אֶת הַשְּׁאָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: קִדְּשָׁהּ בְּעֶשְׂרִים – נוֹתֵן לָהּ שְׁלֹשִׁים חֲצָאִין. קִדְּשָׁהּ בִּשְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן לָהּ עֶשְׂרִים חֲצָאִין. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא שֶׁמֵּתָה, מִי אִית לַהּ כְּתוּבָּה?! וְאֶלָּא שֶׁמֵּת הוּא – אַמַּאי מַחְזֶרֶת לוֹ אֶת הַשְּׁאָר? וְנֵימָא: ״תְּנוּ לִי בַּעְלִי וְאֶשְׂמַח עִמּוֹ״! וְאֶלָּא בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁזִּינְּתָה. וּבְמַאי? אִי בְּרָצוֹן – מִי אִית לַהּ כְּתוּבָּה? וְאֶלָּא בְּאוֹנֶס – מִישְׁרֵא שַׁרְיָא לֵיהּ! וְאֶלָּא בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה, וּבְקִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי מֵאִיר סָבַר: קִדּוּשִׁין לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָאו לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ. וְרַבִּי יוֹסֵי – מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי לְטִיבּוּעִין נִיתְּנוּ אִי לָא, וְהִלְכָּךְ קִדְּשָׁהּ בְּעֶשְׂרִים – נוֹתֵן לָהּ שְׁלֹשִׁים חֲצָאִין. קִדְּשָׁהּ בִּשְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן לָהּ עֶשְׂרִים חֲצָאִין. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְזִיר – מַחְזִירִין. וְתַרְגּוּמָא: נְהַרְדְּעָא. שְׁאָר בָּבֶל מַאי? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוּהְרֵי הָדְרִי, קִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: בֵּין שֶׁמֵּת הוּא, בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא, וַהֲדַר בֵּיהּ הוּא – מוּהְרֵי הָדְרִי, קִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי. הֲדַרָא בָּהּ אִיהִי – אֲפִילּוּ קִדּוּשֵׁי נָמֵי הָדְרִי. אַמֵּימָר אָמַר: קִדּוּשֵׁי לָא הָדְרִי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: גִּיטָּהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא, דְּאִיכָּא דְּשָׁמַע בְּהָא וְלָא שָׁמַע בְּהָא. שֶׁהַשּׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹשְׁבִינוּת: נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, וְחוֹזֶרֶת בְּעוֹנָתָהּ, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית,

ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר קדושין כו'. ל"ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות: ורבי יהודה סבר באמת אמרו כו'. ואין לומר דלמא ר' יהודה סבר (דבמת) היא יכולה לומר כו' דתנא בתרא לטפויי קא אתי: נותן לה שלשים חצאים. שכך היו רגילין לעשות חשבון מחצאי סלעים כדקאמר לקמן בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קסו:) ספ"ל מלמעלה וקפ"ל מלמטה כו' ומפרש רבינו יעקב ספ"ל ס' פלגי קפ"ל ק' פלגי: ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין נתנו. וא"ת ולמה חולקין הוה ליה למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סב: ד"ה איתמר) פירשתי לה: