בבא בתרא כד:

פרק ב׳ · לא יחפור

Bava Batra 24b · Chapter 2: Lo Yachpor

דְּשָׁפוֹכָאֵי – יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַבְרְבֵי, אֲבָל זוּטְרֵי – אֵימוֹר מֵעוֹבְרֵי דְרָכִים נְפוּל. וְאִי אִיכָּא רַבְרְבֵי בַּהֲדַיְיהוּ – אֵימוֹר בַּאֲבַרְוָרֵי הֲוָה מַנְּחִי. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כׇּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים; וְאִם אִילָן קָדַם – קוֹצֵץ, וְנוֹתֵן דָּמִים; סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה! לָא צְרִיכָא – לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וּמִגְרָשׁ שָׂדֶה, הָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר לָא עָבְדִינַן. וּלְרַבָּנַן נָמֵי, דְּאָמְרִי: אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה – הָנֵי מִילֵּי זְרָעִים, אֲבָל אִילָנוֹת עָבְדִינַן; וְהָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר – לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין זְרָעִין לְאִילָנוֹת? דְּתַנְיָא: קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁהוּקַּף לְדִירָה; נִזְרַע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּגִינָּה, וְאָסוּר; נִיטַּע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר, וּמוּתָּר. וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי בּוֹר, דְּקָתָנֵי – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָתָנֵי: קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים? אָמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי – לָא חַמִּימָא וְלָא קָרִירָא. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא שָׁאנֵי הֶזֵּיקָא דְּרַבִּים מֵהֶזֵּיקָא דְּיָחִיד! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר דְּרַב כָּהֲנָא, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר – אִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְלֵימָא לְהוּ: הַבוּ לִי בְּרֵישָׁא דְּמֵי, וַהֲדַר אִיקּוֹץ! אָמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי – לָא חַמִּימָא וְלָא קָרִירָא. סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. מַאי שְׁנָא מִבּוֹר, דְּאָמְרַתְּ: לֹא יָקוֹץ? הָתָם – דְּוַדַּאי לָאו לְמִיקַּץ קָאֵי, סְפֵיקוֹ נָמֵי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ ״קוֹץ״; הָכָא – דְּוַדַּאי לְמִיקַּץ קָאֵי, סְפֵיקוֹ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ ״קוֹץ״. וְאִי מִשּׁוּם דְּמֵי – אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גּוֹרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכׇל רוּחַ; וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וּמִנִּירוֹ, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְגוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. הֵיכִי דָּמֵי גּוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל שֶׁאֵינוֹ זוֹרֶה בְּרַחַת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מַה טַּעַם קָאָמַר – מַאי טַעְמָא מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. מֵיתִיבִי: מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כָּךְ מַרְחִיקִין מִדִּלּוּעָיו, וּמִקִּשּׁוּאָיו, וּמִנְּטִיעוֹתָיו, וּמִנִּירוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי – נִיחָא, אֶלָּא לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. בִּשְׁלָמָא מִמִּקְשׁוֹאָיו וּמִדְּלוֹעָיו – דְּאָזֵיל אַבְקָא וְאָתֵי בְּלִיבֵּיהּ, וּמְצַוֵּי לֵיהּ; אֶלָּא מִנִּירוֹ – אַמַּאי? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַבָּא בַּר זוּטְרָא: מִפְּנֵי

דשפוכאי - שופכי יין מן החבית לנודות למכור לעוברי דרכים במדינה זאת כדמסיים ואזיל: ברברבי - דליכא למיחש לרובא דעלמא למימר מעוברי דרכים נפול: ואי איכא רברבי בהדייהו - אף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו דעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאם: אימור באברורי הוה מנחי - להשוות משא החמור כשיש שתי נודות זה גדול מזה מעט ומכביד המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא: מתני' מרחיקין את האילן מן העיר - בגמרא מפרש משום נויי העיר לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה: חרוב ושקמה - ענפיהם רבים: ואילן סרק - גנאי הוא לעיר: ונותן דמים - מי שהעיר שלו: גמ' ותיפוק ליה דאין עושין מגרש שדה - משנה היא בפ' אחרון של ערכין (דף לג:) ומגרש אלף אמה הוא וכל אלף אמה אסור לעשותו שדה וקס"ד לא שדה לבן ולא שדה אילן: לא צריכא לר' אלעזר - דפליג התם ואמר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל כו': ה"ג ולרבנן דאמרי אין עושין הני מילי בזרעים אבל באילנות עושין - בתוך אלף אמה: והכא - בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר אין עושין: קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה - סאתים הוא שיעור חצר המשכן ונתנוהו חכמים שיעור לכל היקף שלא הוקף לדור בתוכו או להשתמש מן הבית לתוכו כגון קרפף שבבקעה אבל המוקף לדירה אפי' בית עשרה כורין מטלטלין בו וקאמר הכא יתר מבית סאתים שהוקף לדירה הוא מותר לטלטל בכולו: נזרע רובו - בטלו הזרעים שם דירה ממנו והרי הוא כגינה שאין הקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים הוא אין מטלטלין בו עוד: אבל ניטע רובו - באילנות אין האילנות מבטלין תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר: מאי שנא בור - דבעינן נמי הרחקה וקתני נמי אם הבור קדמה קוצץ ונותן בעל הבור דמי האילן לבעל האילן: לא חמימא ולא קרירא - שזה סומך על זה אף כאן דמי האילן מי יתנם אם באת להטילם על בני העיר כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל: ומאי קושיא - מבור לעיר דאיצטריך לשנויי הכי דלמא שאני היזק דרבים מהזיקא דיחיד לא חייבו חכמים לקוץ אילנו בשביל בור היחיד בלא דמים אבל בשביל היזק רבים חייבוהו לקוץ: לא חמימא כו' - אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד זה לאורך ימים בני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהן בב"ד: התם - גבי בור דודאי של אילן אם ודאי קדם לאו למיקץ קאי כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמר ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה: הכא דודאי - נמי למיקץ קאי אלא שנוטל דמים כדקתני אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספיקו נמי אמר ליה קוץ ממ"נ על כרחך וכשבא לגבות דמים אמר ליה אייתי ראיה דאת קדמת ושקל: מתני' גורן קבוע - בגמ' מפרש מאי קביעותא: חמשים אמה - מפני המוץ המזיק את בני העיר כשהוא זורה וגם הזרעים הוא מייבש: ומנירו של חבירו - ובגמרא מפרש מאי היזק דמוץ לניר ניר היא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים כדכתיב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ירמיהו ד׳:ג׳): בכדי שלא יזיק - האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ"ש מרישא דאמרת אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח: גמ' שאינו זורה ברחת - שאין הכרי גדול וא"צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאליו רחת פל"ה בלע"ז כשהכרי גדול צריך להגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה והרוח מנשבת ודוחפת המוץ למרחוק: רב אשי אמר - שיעורא דסיפא כרישא ומה טעם קאמר: מקשואיו ומדלועיו - נטיעה שהקשואין והדלועין גדילין בה: בשלמא לרב אשי ניחא - דקתני בכולהו חמשים אמה: אלא לאביי קשיא קשיא [הכי] גרסינן:

מרחיקין את האילן [מן העיר] כ"ה אמה. וזרעים צריך להרחיק מן העיר עד אלף אמה דאין עושין מגרש שדה: מ"ש מבור דקוצץ ונותן דמים אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי כו'. תימה לרשב"א א"כ כשהאילן קדם נמי אמאי נותן דמים מהאי טעמא וי"ל דכשהאילן קדם כיון דסמך בהיתר אין לחוש אם יתעצלו וישאר האילן עומד אבל עוד קשה לו דמאי שייך הכא קידרא דבי שותפי והלא קוצץ תחלה קודם שיתנו דמים ואומר ר"י דה"פ דמשום קידרא דבי שותפי לא חיימא ולא קרירא לא רצו לתקן שיתנו דמים דאע"ג דקוצץ תחלה פעמים שלא ישמע להם לקוץ תחלה אם לא ידע מי יתן לו הדמים וכל אחד ואחד יתרשל ולא יקוץ כדי שלא ליתן דמים כי בעל האילן ידרוש מעמו: ולימא להו הבו לי ברישא והדר איקוץ. גבי בור לא שייך למיפרך הכי דניחא כיון שסמך באיסור שיקוץ תחלה: קשיא לאביי. תימה מאי קשיא ליה הא ברייתא איירי בגורן קבוע ומתניתין בגורן שאינו קבוע ויש לומר דאביי גופיה הוה משני דמה טעם קאמר אי לאו משום דקשיא ליה מה צריך לפרש טעמא כדי שלא יזיק והשתא דבברייתא מפרש טעמא כדי שלא יזיק מתני' נמי איכא לפרושי הכי: