בבא בתראקסח:
טוען את הדף…
וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קִיּוּמוֹ? ״בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, הוֹצִיא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שְׁטָר מָחוּק לְפָנֵינוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: ״הוּזְקַקְנוּ לְעֵדוּתָן שֶׁל עֵדִים, וְנִמְצֵאת עֵדוּתָן מְכֻוֶּונֶת״ – גּוֹבֶה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. נִקְרַע – פָּסוּל, נִתְקָרַע – כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ – אִם רִישּׁוּמוֹ נִיכָּר, כָּשֵׁר. הֵיכִי דָּמֵי נִקְרַע, הֵיכִי דָּמֵי נִתְקָרַע? אָמַר רַב יְהוּדָה: נִקְרַע – קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין, נִתְקָרַע – קֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁל בֵּית דִּין. הֵיכִי דָּמֵי קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה: מְקוֹם עֵדִים וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הַתּוֹרֶף. אַבָּיֵי אָמַר: שְׁתִי וָעֵרֶב. הָנְהוּ עַרְבָאֵי דַּאֲתוֹ לְפוּמְבְּדִיתָא, דַּהֲווֹ קָא אָנְסִי אַרְעָתָא דְאִינָשֵׁי. אֲתוֹ מָרָווֹתַיְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: לִיחְזֵי מָר שְׁטָרִין, וְלִכְתּוֹב לַן מָר שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עֲלֵיהּ, דְּאִי מִיתְּנִיס חַד – נְקִיטִינַן חַד בִּידַן. אֲמַר לְהוּ: מַאי אֶעֱבֵיד לְכוּ? דְּאָמַר רַב סָפְרָא: אֵין כּוֹתְבִין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת, דִּלְמָא טָרֵיף וַהֲדַר טָרֵיף. הֲווֹ קָא טָרְדִי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְסָפְרֵיהּ: זִיל כְּתוֹב לְהוּ הוּא עַל הַמְּחָק וְעֵדָיו עַל הַנְּיָיר, דְּפָסוּל. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא רִישּׁוּמוֹ נִיכָּר, וְתַנְיָא: נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ – אִם רִישּׁוּמוֹ נִיכָּר, כָּשֵׁר! אָמַר לֵיהּ: מִי קָאָמֵינָא שְׁטָרָא מְעַלְּיָא? ״אָלֶף בֵּית״ בְּעָלְמָא קָאָמֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁבָּא וְאָמַר ״אָבַד שְׁטַר חוֹבִי״, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ עֵדִים ״אָנוּ כָּתַבְנוּ וְחָתַמְנוּ וְנָתַנְנוּ לוֹ״ – אֵין כּוֹתְבִין לוֹ אֶת הַשְּׁטָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה, אֲבָל שִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר – כּוֹתְבִין, חוּץ מִן הָאַחְרָיוּת שֶׁבּוֹ.ופלוני ופלוני עדיו. החתומים בשטר כך פירש רשב"ם ונראה לר"י שמזכיר (הוא הדין) נמי העדים שהעידו שראו אותו השטר שאם ירצה הלוה היום או למחר לפסלן שיוכל לפסלן ותימה אם צריך לכתבן שאין הגמרא מזכירן וצריך עיון בתיקון שטרות: אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. וכותבין מזמן ראשון דאי מזמנא דהאידנא שמא חזר ומכרה למוכר ויוציא אח"כ שטר עליה ויאמר האידנא הוא דזבינתה מינך והדר טריף שלא כדין ורשב"ג אומר אין כותבין אפי' בשטרי מקח וממכר פי' דשמא אחר שקנאה החזיר שטרו למוכר וחזר המכר והשתא אי לא עבדינן ליה שטרא להאי מהימן מוכר לומר הוא החזיר לי השטר וחזר המכר שהרי אין לזה שטר אבל אם עושין לזה שטר איך יוכל לומר שלי היא כשיוציא שטר שלו הלא הלוקח תופס השטר שהוא שלו ויאמר למוכר שטר שבידך לא החזרתיו לך אלא כשמכרת לי הקרקע כתבת לי כמה שטרות דכותבין שטר למוכר והאחד בידך עדיין וחכמים אומרים מתנתו קיימת וא"כ גבי מקח וממכר ליכא למיחש למידי אפי' אין שטר לזה הלוקח שלא נכתב שום שטר לא יוכל המוכר ליטול קרקע שאפילו החזיר לו שטרו אינו שלו דהא לא חזרה מתנתו ואפילו יש לו ראיה שנתנו לו שכתב לו שטר שיקנה אותה ואותיות נקנות במסירה ובשטר לכולי עלמא או יש לו שטר מכירה שמכרה לו השתא נמי ליכא למיחש למידי שאם כן לא יכול זה להזיקו כלום ואפילו יש לו שטר שנכתב לו מחדש שהרי כתוב מאותו הזמן ותימה קצת אם לא כתב לו שטר מכירה אלא קנה לך איהו וכל שעבודיה למה אין לחוש שמא יפסידנו הלוקח על ידי שטר שכתב לו מזמן ראשון שאע"פ ששני השטרות יהיה כתוב בהן יום אחד מ"מ לא יהיה מוחזק בה המוכר יותר מן הלוקח מאחר שיהיה גם ללוקח שטר ושמא הוא החזירו למוכר באותו יום עצמו שהקנה לו השטר מכר שאז אין (כותבין זמן ואומר שאחר כך) חזר ומכרה לו באותו היום עצמו ואומר ר"י דכולי האי לא חיישינן וגם לא יהא לו פנים לומר. שבו ביום החזיר לו השטר ובו ביום חזר ומכרה לו ותימה לרשב"ג למאן דאמר לקמן (בבא בתרא דף קעג.) צריך להביא ראיה נהי דנקנות במסירה מ"מ צריך המוכר להביא ראיה שהוחזר לו השטר אפילו הוא בידו ואור"י דהכא אין צריך לכולי עלמא דלנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי לא חיישינן הכא שירא הוא להפקיד שטרו למוכר דלמא כבש ליה ויביא עדים שהשדה היתה שלו עד עתה תימה לר"י שכל מוכר שדה יכול להזיק ללוקח דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו דזימנין דכתב שני שטרות ונותן האחד ללוקח ולאחר שלש שנים או ארבע שיפסיד הלוקח את שטרו יבא ויאמר החזיר לי השטר ויביאהו לב"ד ויגבה בלא ראיה למאן דאמר אין צריך להביא ראיה ואותו לא יוכל לומר לו מתחלה כתבת שכתבת אז הרבה שטרות מאחר שהוא אין לו שטר ואין יכול להוכיח שלא החזירו לו ויש לומר דאיכא למימר שכיון שהחזיק שלש שנים בקרקע עומדת החזקה במקום השטר ויכול לומר כל מה שיכול לטעון אם היה השטר בידו כי יאמר מה שאין לי שטרי לא בשביל שהחזרתיו לך אלא שלא נזהרתי לשמרו לאחר שלש שנים ותימה לרבן שמעון בן גמליאל שמכל מקום יכול המוכר לעשות שני שטרות כגון ראובן דכתב ב' שטרות שמכר שדה לשמעון ויתן האחד לשמעון ואחד ללוי ויעשה קנוניא בינו ובין לוי ויוציא לוי אותו השטר לאחר ג' שנים שהפסיד שמעון שטרו ויטעון כי שמעון מסרו לו ונתן לו השדה ולא יצטרך הוא להביא ראיה למ"ד אין צריך להביא ראיה וצ"ל דכי האי גוונא צריך להביא וכה"ג אמרינן לקמן (בבא בתרא דף קעג.) דאחין הואיל ושמעי להדדי צריך להביא ראיה ואפי' אמרי' בעלמא א"צ ובענין אחר יש לפרש ולא תקשה לרשב"ג [ולא תצטרך] לכל זה רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין כדמפרש לקמן שיש לחוש שמא החזיר הלוקח למוכר וחזר המכר ואם לא נכתב שטר שני ללוקח יוציא המוכר הקרקע מיד הלוקח על ידי השטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב לו שטר שני ללוקח אפילו יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל כלום שיאמר הלוקח שני שטרות היו לי ולא החזרתי לו אלא אחד וכיון שהאחד עדיין בידו לא חזר המכר והשתא אין להקשות אפי' כשיש שטר ביד המוכר מה יש לו להועיל והלא הלוקח יכול לומר לו קודם שמכרת לי השדה כתבת שנים או שלשה שטרות וכתבו לך כאשר חפצת כי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ומה שאין שטר בידי לפי שאבד ממני הא לא קשה מידי דודאי אין מועיל למוכר אלא אם כן יש עדים שזה השטר שבידו הוא אותו שנתנו ללוקח ועתה חזר לידו אי נמי יבררו עדים שהחזיר לו הלוקח את השטר כדי שיחזור המכר ורבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל סבירא להו אין אותיות נקנות כדמפרש לקמן וצריך לכתוב קני לך האי שטרא וכל שעבודיה וכיון שכותבין שמקנה לו מה שכתוב בשטר אין לחוש אם השטר השני ביד הלוקח שאפילו יש בידו אלף שטרי מכר קנה המוכר בחזרת השטר כיון שכתב לו הלוקח שחזר ומקנה לו (הגה"ה. וקשה לפי פי' [ענין בתרא זה] אמאי לא נעשה לו שטר שני שנכתב לו פלוני בן פלוני אמר לנו אבד שטרי שכתבתם ושחתמתם ועתה כתבו אחר לראיה שלא יוכל המוכר לכפור המכר כשלא אמצא עדי מסירה וזה השטר לא יזיק כלום למוכר שכיון שכותבין בשטר השני שמחמת שאבד הראשון כתבו השני לא יזיק למוכר כלום כשיוציא השטר שחזר לידו או יביא עדים שהחזיר לו הלוקח את השטר כדי שיחזור המכר לא יכול לומר שני שטרות היו לי וכל זמן שהאחד בידי לא חזר המכר שהרי מוכיח מתוך השטר השני שלא כתב לו המוכר אלא העדים עשאוהו אחר שהחזיר הראשון למוכר ושיקר להם לומר שנאבד וי"ל דחיישינן לב"ד טועין שכשיוציא הלוקח השטר שכתוב בו שעשאוהו העדים לפי שאמר [שנאבד] השטר הראשון שכתבנו וחתמנו ונתננו לו יטעו ב"ד לומר אם לא שחקרו עדים שאבד הראשון לא כתבו לו שני שאפילו לרבנן דאמרי לעיל בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח:) דבי דינא בתר עדים דייקי הכא איכא למימר דמודו דכיון שהעדים מעידים על תחלת שטר המכר בעדות ברורה וגם עתה באים לגמור הדבר לפי שאמר שנאבד השטר הראשון לא היו כותבין לו אלא דבר ברור. עכ"ה) וקצת קשה לפי [ענין בתרא] זה הא משמע ממילתיה דרשב"ג דחייש שמא חוזר המכר אבל לאיניש דעלמא שמא נתן לו הלוקח השטר כדי לקנות השדה לא חייש מדקאמר וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו כו' עד חזרה מתנתו וי"ל דלאיניש דעלמא אם נתן לו הלוקח שטר מכר שלו כדי לקנות השדה קנה במסירה אע"פ שיש עדיין שטר שני בידו ולכן לא יועיל להזיק לאיניש דעלמא שטר השני שהרי לא יכול לחזור מאחר שמסר לו שטר אחר ודוקא למוכר לא תועיל חזרת השטר אחר כיון שבשטר שני הנשאר ביד הלוקח כתובה חובת המוכר: