בבא בתראפד.
טוען את הדף…
דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ לָא אוֹנִיתַן – לָא הֲוָה מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ; הַשְׁתָּא דְּאוֹנִיתָן, מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ?! וְתַנָּא תּוּנָא: יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת – לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא מוֹכֵר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מָכַר לוֹ שָׁוֶה שֵׁשׁ – בְּחָמֵשׁ, וְהוּזְלוּ וְעָמְדוּ עַל שָׁלֹשׁ, מִי נִתְאַנָּה? מוֹכֵר. מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא לוֹקֵחַ; דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ לָא אוֹנִיתַן – לָא הֲוָה מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ; הַשְׁתָּא מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ?! וְתַנָּא תּוּנָא: רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא לוֹקֵחַ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: דִּלְמָא דְּרַב חִסְדָּא – תַּרְוַיְיהוּ מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ, וּמַתְנִיתִין הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן – דְּלוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה״. שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: מִדְּקָתָנֵי ״לְבָנָה״, שְׁמַע מִינַּהּ הַאי שִׁמְשָׁא סוּמַּקְתִּי הִיא. תֵּדַע, דְּקָא סָמְקָא צַפְרָא וּפַנְיָא. וְהַאי דְּלָא קָא חָזֵינַן כּוּלֵּיהּ יוֹמָא – נְהוֹרִין הוּא דְּלָא בָּרִי. מֵיתִיבִי: ״וּמַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר״ – כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. וְהָתָם לָבָן הוּא! כְּמַרְאֵה חַמָּה – וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה; כְּמַרְאֵה חַמָּה – דַּעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל, וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה – דְּאִילּוּ הָתָם לָבָן, וְהָכָא אָדוֹם. וּלְמַאי דִּסְלֵיק דַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא – הָא קָא סָמְקָא צַפְרָא וּפַנְיָא! בְּצַפְרָא – דְּחָלְפָא אַבֵּי וַורְדֵי דְּגַן עֵדֶן, בְּפַנְיָא – דְּחָלְפָא אַפִּתְחָא דְגֵיהִנָּם. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אִיפְּכָא. יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא:אי לאו דאוניתן לא הדרת בך. וא"ת ביתר משתות דקיימא לן דבטל מקח ואפילו המאנה יכול לחזור אמאי לא אמר נמי התם אי לאו דאוניתן כו' כמו בשתות וי"ל לפי שהוא רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל שאין ראוי מקח כזה להתקיים וריב"ם פי' דאפילו ביתר משתות אין המאנה חוזר בו אלא כשהמתאנה תובע אונאתו כיון שתובע יותר משתות דהוי ביטול מקח הוי מקח טעות ויכול גם המאנה לחזור בו אבל אם המתאנה אינו תובע אונאתו ורוצה להחזיק המקח כמו שקנה אין סברא שיוכל המאנה לחזור בו דמצי א"ל אי לאו דאוניתן כו' כמו בשתות: ותנא תונא יפות ונמצאו רעות. שוה בשוה איירי ומאי קא משמע לן שיוכל לוקח לחזור בו ולא מוכר פשיטא אלא הא קא משמע לן דאפילו הוקרו אחרי כן אין המוכר יכול לחזור: והוזלו ועמדו על שלש. ה"מ למימר על ד' דהוי נמי ביטול מקח אלא איידי דנקט לעיל שהוקרו שנים נקט נמי שהוזלו שנים: מאי קא משמע לן רב חסדא היינו מתניתין. דע"כ מתניתין להכי הוא דאתא דאי לאו הכי מאי קא משמע לן וכי תימא אע"ג דלא קא משמע לן מידי יש לו לשנות כי היכי דקתני יפות ונמצאו יפות ואע"ג דהוקרו והוזלו אלף פעמים ברשות לוקח הוקרו והוזלו שלגמרי נתקיים המקח לאלתר וי"ל דאי רישא חידוש הוה ניחא הא דנקט סיפא אע"ג דפשיטא כדי למנות ארבע מדות אבל אי ברישא נמי ליכא חידוש א"כ בחנם הזכיר במתניתין כל דין יפות ורעות: אי ממתניתין ה"א דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו. בהוקרו והוזלו ומתניתין היינו טעמא ביפות ונמצאו רעות דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר אע"פ שהוקרו משום דאם בא מוכר לחזור א"ל לוקח לא נתאניתי אע"פ שאמר יפות יודע היה שהן רעות דטוב טוב יאמר המוכר אבל במוכר לו שוה חמש בשש והוקרו דרב חסדא לא שייך למימר הכי ולכך יכול לחזור בו אפי' מוכר וסיפא מתניתין דרעות ונמצאו יפות דמוכר מצי הדר ביה ולא לוקח אע"פ שהוזלו משום דא"ל מוכר לא נתאניתי יודע הייתי שהן יפות אע"פ שהיית אומר דרעות הן דרע רע יאמר הקונה אבל מכר לו שוה שש בחמש והוזלו יכול לחזור בו אפילו לוקח דלא שייך למימר הכי כן פ"ה בשם רש"י ועוד פר"י בע"א דלרב חסדא מצו הדרי תרוייהו דממתניתין ליכא למשמע מידי דאפשר דמתניתין איירי דלא הוקרו ולא הוזלו וכי תימא מאי קא משמע לן איצטריך סד"א דיפות ונמצאו רעות לא יוכל לחזור בו אפילו לוקח שיודע שהן רעות אע"פ שהמוכר אמר שהן יפות דטוב טוב יאמר המוכר וכענין זה יש לפרש סיפא: האי שימשא סומקתי היא. פי' ה"ר מנחם דנפקא מיניה לנודר מן האדום: בצפרא חלפא אבי וורדי דג"ע. ומשמע דג"ע במזרח הוא ואפילו למאי דאמר איפכא הוי במזרח כדפ"ה וכן משמע במדרש דארץ כוש במזרחו של עולם כדכתיב (בראשית ב׳:י״ג-י״ד) הוא הסובב את כל ארץ כוש וזה הנהר יוצא מעדן א"כ עומד במזרח מסתמא והא דאמר בבראשית רבה בפ"כ שרוח מזרחית קולטת היא קלטה אדם הראשון כדכתיב (שם ג) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו' קלטה קין כדכתיב וישב בארץ נוד קדמת עדן משמע דאדם הראשון וקין במזרחו של עולם היו ושם אנו עומדים א"כ ג"ע היה במערב העולם צריך לומר דמזרח דקרא היינו קדם של עולם שאצל ג"ע והיינו קדמת עדן קדם העולם שאצל גן עדן והא דאמר בב"ר שרוח מזרחי קולטת היינו רוח מזרחי של עולם ולא של גן עדן: