בבא בתראקלח:
טוען את הדף…
יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה – נוֹטַלְתָּן, רָצָה – נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ. וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן, וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ״בְּחוֹבוֹ״ – נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ. מִשּׁוּם דְּאָמַר ״כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ?! וְדִלְמָא ״כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ״ קָאָמַר! אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא; דִּתְנַן: וְלֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עוּמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ – שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָאָתֵי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָא אָתֵי. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי״ – הָעֵדִים כּוֹתְבִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: תָּנָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוֹתְבִין. וְאַף רַבִּי מֵאִיר לָא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם בֵּית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין. וּמַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה וְגֵט מֵיאוּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין? לָא; בֵּית דִּינָא בָּתַר בֵּית דִּינָא – לָא דָּיְיקִי, בֵּית דִּינָא בָּתַר עֵדִים – דָּיְיקִי. מַתְנִי׳ הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין. גְּמָ׳ תָּלוּשׁ אִין, מְחוּבָּר לֹא.מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין משום דחיישינן לבית דין טועין. פירוש אם היו חולצין אע"פ שלא הכירום היו סבורין בית דין אחר שהכירום בית דין ראשון ויתירוה לשוק על ידי אותה חליצה ולא גרסי' מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה ואי גרס הוי כמו וכו' וממילתיה דרבא קפריך כפירוש רבינו שמואל והכי איתא בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) בספרים ישנים אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין ואין חוששין לבית דין טועין כשיעידו בבית דין אחר שחלצה או שמיאנה שיתירוה ע"י חליצה ומיאון זה שידעו שבית דין הראשון לא הכירום ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין דחוששין לבית דין טועין כדפרישית ורש"י גרס בפרק מצות חליצה (שם) איפכא בההיא דרב סחורה דחוששין לבית דין טועין ובההיא דרבא אין חוששין ופירש דקאי אלפיכך אין כותבין שאם כתבו לה עדים גט שחלצה או מיאנה ולא כתבו ואשתמודעינהו דאחוהי דמיתנא הוא חוששין שמא תראה גיטה לבית דין אחר ויטעו ויסברו שבית דין ראשון לא חלצו אלא אם כן הכירו לכך אין כותבין ואין להקשות דכי לא יכתבו נמי ניחוש שמא יעידו בב"ד אחר ויטעו דהא אם יבאו עדים עצמן יוכלו ב"ד שני לברר על ידם אם הכירום ב"ד הראשון ורבא אמר כו' לפיכך כותבין ואין חוששין לב"ד טועין פי' הואיל ואין חולצין אא"כ מכירין כותבין עדים שראו שחלצה אע"פ שאין מכירין ולא חוששין שמא טעו בית דין הראשון בהלכה וחלצו ואע"פ שלא הכירו וקשה דהשתא לא הוי ב"ד טועים דרב סחורה ודרבא שוין דבית דין טועין דמילתיה דרב סחורה היינו ב"ד אחר ודרבא היינו ב"ד הראשון ועוד דלפי גירסת רש"י צריך למיגרס הכא מאי שנא מדרבא אמר רב סחורה דממילתיה דרב סחורה פריך ומיהו יש ספרים דגרסי הכי אבל אין נראה לר"י אלא כמה שפירש וכגירסת הספרים ישנים דמצות חליצה: