בבא בתראלט:
טוען את הדף…
לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישָּׁנָא בִּישָׁא; מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם – לֵית לֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה – אִית לֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא; וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי – מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, קָסָבַר: מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מֶחָאָה. וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה. אִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – מַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם, סָבַר: סָהֲדוּתָא בָּעֵינַן. וּמַאן דְּאָמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, קָסָבַר: גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בָּעֵינַן. גִּידֵּל בַּר מִנְיוֹמֵי הֲוָה לֵיהּ מַחוּיָאתָה לְמַחוֹיֵי. אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַב הוּנָא וּלְחִיָּיא בַּר רַב וּלְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי דַּהֲווֹ יָתְבִי, וּמַחָה קַמַּיְיהוּ. לְשָׁנָה – הֲדַר אֲתָא לְמַחוֹיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא צְרִיכַתְּ, הָכִי אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁמִּיחָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַחוֹת. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב: כֵּיוָן שֶׁמִּיחָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְמַחוֹת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: וְצָרִיךְ לְמַחוֹת בְּסוֹף כׇּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי גַּזְלָן יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה?! ״גַּזְלָן״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא ״כְּגַזְלָן״ יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא – צָרִיךְ לְמַחוֹת בְּסוֹף כׇּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: עִרְעֵר, חָזַר וְעִרְעֵר, חָזַר וְעִרְעֵר – אִם מֵחֲמַת טַעֲנָה רִאשׁוֹנָה עִרְעֵר, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם לָאו – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מֶחָאָה – בִּפְנֵי שְׁנַיִם,לית בה משום לישנא בישא. דקלא אית לה וסופו שידע אע"ג דמלוה ע"פ אפי' בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית ליה קלא כדאמר לקמן (בבא בתרא דף מב.) דהתם הוי טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ועוד דהתם אין יודעין מי יקח שיגידו לו פלוני חייב אבל מאן דידע מחאה יאמר למחזיק: לית בה משום לישנא בישא. פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים: מ"ד בפני ב' קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה. תימה להאי לישנא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני ב' ולעיל פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה: סהדותא בעינן. ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד דחברך חברא אית ליה ואע"פ שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם ומ"ד בפני ג' בעי גלויי מילתא כמו בלה"ר: כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. פ"ה עד סוף ג' שנים וא"ת מתני' היא דקתני עד כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וימחה אלמא דאין צריך למחות רק פעם אחת תוך ג' שנים וי"ל דאי ממתניתין ה"א דאין צריך כי אם מחאה אחת בסוף ג' אבל אם מיחה בתחלת ג' ושוב לא מיחה בכל אותן ג' ס"ד דמודה שהיא שלו ואין לפרש דאין צריך למחות עד עולם דא"כ פליגי אדר"ל והוה ליה למימר ר"ל אמר: וצריך למחות בסוף כל ג'. אין לפרש דטעמא שלא יאמר לקחתי אחר המחאה כדפ"ה כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא קודם מחאה לא בתורת מכירה נחת בה אין נאמן לומר אחרי כן קניתי ועוד דא"כ שפיר קרי ליה גזלן אלא טעמא כדפ"ה משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה ותו לא ולהאי טעמא הא דאמר לעיל (בבא בתרא דף לא.) אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו פליגא אהך דהכא דקאמר דצריך למחות כל ג' ונראה דכההיא הלכתא דסתמא דגמרא קאמר לה ולא כמו שפסק ר"ח דהלכה כבר קפרא: מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואם תאמר ומה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו כגון שטר מכר מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י בפי' החומש שלא יכתבו עדותן באיגרת וישלחו לב"ד וי"ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו והא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב"ד ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות שאין שטר אלא בב' להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו אלא א"כ זוכר בראיית עדות וצ"ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט (לקמן בבא בתרא דף קסה. ושם ד"ה אמר) וא"ת מאי קמ"ל דאין צ"ל כתובו פשיטא כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ"ל כתובו אגב אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב' אבל במודעא קשה למאי איצטריך וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו: