בבא בתראצו.
טוען את הדף…
דְּתַנְיָא: הַבּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת חוֹמֶץ; כׇּל שְׁלֹשָׁה יוֹם – וַדַּאי, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאָמַר: כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – וַדַּאי יַיִן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק. מַאי טַעְמָא? חַמְרָא – מֵעִילַּאי עָקַר, וְהַאי טַעֲימֵיהּ וְלָא עֲקַר. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: בָּתַר דְּטַעֲימֵיהּ עֲקַר; הָוֵה רֵיחָא חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, וְכֹל רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא – חַמְרָא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָאַחֲרוֹנִים – וַדַּאי חוֹמֶץ. מִכָּאן וּלְהַלָּן – סָפֵק. מַאי טַעְמָא? חַמְרָא מִתַּתַּאי עָקַר, וְאֵימוֹר עֲקַר וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מֵעִילַּאי עָקַר, וְהָא טַעֲימֵיהּ וְלָא עֲקַר; דִּלְמָא בָּתַר דְּטַעֲימֵיהּ עֲקַר – הָוֵה רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, וְרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא – חַלָּא. דָּרוֹמָאֵי מַתְנוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: רִאשׁוֹנִים – וַדַּאי יַיִן, אַחֲרוֹנִים – וַדַּאי חוֹמֶץ, אֶמְצָעִיִּים – סָפֵק. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: רִאשׁוֹנִים וַדַּאי יַיִן, אַלְמָא רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא – חַמְרָא; וַהֲדַר אָמְרַתְּ: אַחֲרוֹנִים וַדַּאי חוֹמֶץ, אַלְמָא רֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא – חַלָּא! כְּגוֹן דְּאִשְׁתְּכַח חַלָּא סִיפְתְּקָא, דְּאִי לָאו דַּעֲקַר תְּלָתָא יוֹמֵי – לָא הֲוָה מִשְׁתְּכַח חַלָּא סִיפְתְּקָא. כְּמַאן פְּשַׁט לֵיהּ? פְּלִיגִי בַּהּ רַב מָרִי וְרַב זְבִיד; חַד אָמַר: כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְחַד אָמַר: כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר חָבִית יַיִן לַחֲבֵרוֹ, וְהֶחְמִיצָה – אָמַר רַב: כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים בִּרְשׁוּת מוֹכֵר, מִכָּאן וְאֵילָךְ בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ.הבודק את החבית להיות מפריש כו'. רבינו שמואל דחק לפרש שלקח ממנו משהו ומפריש ממנו תרומה ואחר כך טעמו ובחנם דחק שהרי יכול לטעמו בריח אי הוי ריחא חמרא ודאי חמרא הוא דאיכא ודאי חמרא דריחיה חלא אבל חלא לעולם לא הוי ריחיה חמרא והא דקאמר לקמן הא טעימיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן דלא משמע ליה דטעמו בריח: מאי טעמא האי מעילאי עקר לא מצי למימר דלר' יוחנן מתתאי עקר דא"כ מנא ליה דכל ג' ימים הראשונים היה ודאי יין דלמא בשעה שטעמו כבר נעקר טעמו מתחתיו ב' ימים אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו ג' ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוה ריחיה (חלא) וטעמא חמרא: מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר. תימה דמנא ליה לגמרא ליפלוגינהו בהכי כיון דמצי למימר לכ"ע מעילאי וצ"ל דנקט הכי לפי שסובר שכך הוא אמת דמתתאי עקר וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד (ולעולם) דקסבר ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא דא"כ ג' ימים האחרונים אמאי הוי ודאי חומץ דלמא כל ג' ימים הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והשתא הוא דנגמר חימוצו: דרומאי מתנו. פירש רבינו שמואל דהלכה כר' יוחנן דקיימי דרומאי כוותיה וכן נראה דרבא נמי קאי כוותיה בפרק בתרא דע"ז (דף סו: ושם. ד"ה ורבא) שהבאתי לעיל: כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר. ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר בשעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי לא טעימיה שפיר כיון דאחמיץ בתוך שלש מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דהיכא דלא טעימיה בשעת לקיחה דה"א המוציא מחבירו עליו הראיה דספיקא הוא והא דתנן (לקמן בבא בתרא דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר חנינא דלקמן כן פ"ה וצ"ל דמיירי הכא דידעינן שהקנקן דהמוכר הוא טוב דאי לאו אמאי חייב באחריותו לימא ליה המוכר היין היה טוב והקנקן גרם לו תוך ג' להתקלקל ולא איבעי לשהויי אלא לשתותו או להריקו בכלי אחר כמו שהוא אומר לו כשהוא בקנקנים דלוקח אבל דוחק לומר דמיירי כגון שמוכר שמרו בזה הקנקן זמן גדול ואם הקנקן גרם כבר היה מחמיץ מקודם ויותר מתיישב לומר דהכא תוך ג' ואפי' בקנקן דלוקח דאין קנקן גורם להחמיץ תוך ג' אלא ודאי לא טעימיה שפיר והתם לאחר ג' ואמר ליה למקפה: