בבא בתראכ:
טוען את הדף…
דְּלֵית בַּהּ שִׁיעוּרָא; כְּדִתְנַן: חֶרֶס – כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ. כְּלִי חֶרֶס – חֲזֵי לֵיהּ! דְּמִיטַּנַּף. חֲזֵי לְאוּמָּנָא! דִּמְנַקַּב. סֵפֶר תּוֹרָה – חֲזֵי לְמִקְרָא! בְּבָלוּי. וְהָא בָּעֵי גְּנִיזָה! שָׁם תְּהֵא גְּנִיזָתָהּ. וְאָמַר רַב: בַּכֹּל עוֹשִׂין מְחִיצָה, חוּץ מִמֶּלַח וּרְבָב. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מֶלַח. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי – הָא בְּמֶלַח סְדוֹמִית, הָא בְּמֶלַח אִיסְתְּרוֹקָנִית. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַבָּה: עוֹשֶׂה אָדָם שְׁנֵי צִבּוּרֵי מֶלַח וּמַנִּיחַ עֲלֵיהֶם קוֹרָה, שֶׁהַמֶּלַח מַעֲמֶדֶת אֶת הַקּוֹרָה וְהַקּוֹרָה מַעֲמֶדֶת אֶת הַמֶּלַח; אֲפִילּוּ מֶלַח אִיסְתְּרוֹקָנִית – וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאִיכָּא קוֹרָה, הָא דְּלֵיכָּא קוֹרָה. מַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם טִירְיָא. וְהָא תַּנְיָא: וְשֶׁל חֲמוֹר – שְׁלֹשָׁה מִן הָאִיסְטְרוֹבֵיל שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַקֶּלֶת; הָתָם מַאי טִירְיָא אִיכָּא? אֶלָּא מִשּׁוּם קָלָא. וְאֶת הַתַּנּוּר – שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, כִּלְיָא דְּתַנּוּר טֶפַח; נָפְקָא מִינַּהּ לְמִקָּח וּמִמְכָּר. מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמִיד אָדָם תַּנּוּר בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עַל גַּבָּיו גּוֹבַהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. הָיָה מַעֲמִידוֹ בַּעֲלִיָּיה – צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּבַכִּירָה – טֶפַח. וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ כׇּל הַשִּׁיעוּרִין הָאֵלּוּ, אֶלָּא שֶׁאִם הִזִּיק – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר. בֶּאֱמֶת בַּיַּיִן הִתִּירוּ, אֲבָל לֹא רֶפֶת בָּקָר. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: בַּתַּנּוּר אַרְבָּעָה, וּבַכִּירָה שְׁלֹשָׁה! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בִּדְנַחְתּוֹמִין, דְּתַנּוּר דִּידַן כִּי כִּירָה דְנַחְתּוֹמִין. לֹא יִפְתַּח חֲנוּת וְכוּ׳. תָּנָא: אִם הָיְתָה רֶפֶת קוֹדֶמֶת לָאוֹצָר – מוּתָּר. בָּעֵי אַבָּיֵי: כִּיבֵּד וְרִיבֵּץ לְאוֹצָר, מַהוּ? רִיבָּה בַּחַלּוֹנוֹת, מַהוּ? אַכְסַדְרָה תַּחַת הָאוֹצָר, מַהוּ? בָּנָה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ, מַהוּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, מַאי? תֵּיקוּ. בֶּאֱמֶת בְּיַיִן הִתִּירוּ וְכוּ׳. תָּנָא: בְּיַיִן הִתִּירוּ – מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁבִּיחוֹ, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר – מִפְּנֵי שֶׁמַּסְרִיחוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי דִּידַן, אֲפִילּוּ קוּטְרָא דִּשְׁרָגָא נָמֵי קַשְׁיָא לֵיהּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְאַסְפַּסְתָּא כְּרֶפֶת בָּקָר דָּמְיָא. מַתְנִי׳ חֲנוּת שֶׁבְּחָצֵר – יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וּמִקּוֹל הַיּוֹצְאִין. אֲבָל עוֹשֶׂה כֵּלִים – יוֹצֵא וּמוֹכֵר בְּתוֹךְ הַשּׁוּק, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִישַׁן – לֹא מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ, וְלֹא מִקּוֹל הָרֵיחַיִם, וְלֹא מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְחָצֵר אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, לִיתְנֵי: חָצֵר אַחֶרֶת – מוּתָּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא:דלית בה שיעורא - והוי כמאן דליתא: חרס - לענין הוצאת שבת: כדי ליתן בין פצים לחבירו - פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה בין כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והוי שם כאבן: והא בעי גניזה - ומסלקו לגנזו: חוץ ממלח ורבב - מפני שהמלח מתפזר והרבב ניתך כשמתחמם: מלח סדומית - עבה וקשה כאבן: שני צבורי מלח - גבוהים עשרה אצל כותלי מבוי ומניח שני ראשי קורות המבוי עליהן שכובד הקורה מעמיד את המלח: ושל חמור - ריחים של חמור: איצטרובלא - הוא מושב הריחים שבתוך קליפת העץ שקורין צרק"א: קלת - היא אפרכסת שקורין טרויימוריי"ר: מאי טיריא איכא - ריחים קטנים וקלים הן ואין הקרקע מרעיד בגילגולו: משום קלא - י"מ קול הנהגת החמור וי"מ קול הריחים: מתני' אלא אם כן יש על גביו - חלל גובה ארבע אמות מפי התנור עד התקרה כדי שלא יאחוז האור בתקרה: עד שיהא תחתיו מעזיבה - אשטרי"ך בלע"ז טיח קרקע ג' טפחי' שלא תבער תקרה תחתונה של עלייה ועל גביו ד' אמות: ובכירה מעזיבה טפח - אף היא כלי חרס ששופתים קדירה על חללה ואין עושין בתוכה היסק גדול כמו שעושין בתנור: ואם הזיק - אחר שיהא שם כל השיעורין הללו משלם מה שהזיק ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיק בכל השיעורים הללו שמא ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם: ביין התירו - אם היה אוצר של יין התירו לפתוח תחתיו חנות של נחתומין וצבעין שאין העשן קשה ליין: אבל לא רפת בקר - שהריח קשה ליין: גמ' והתניא - לענין מעמידה בעלייה בתנור ארבעה מעזיבה מתחתיו ובכירה שלשה: בדנחתומין - שמסיקין אותו תמיד וכן הכירה בכירת נחתומין: תנור דידן - דיהב ביה תנא דמתני' שיעור ג"ט ככירה דנחתומין דמי: כיבד וריבץ - גגו לצורך האוצר ולא הספיק להכניס לו תבואה עד שפתח זה חנות תחתיו מי הוי כקודם לאוצר או דילמא דכיון דכיבד וריבץ הוי כקידם האוצר: ריבה בחלונות - בעלייתו דגלי דעתיה שלאוצר הוא עשוי שיכנס לו אויר שלא ירקב התבואה: בנה עלייה על גבי ביתו - על גגו ורגילין היו לבנות שם לאוצר מהו את"ל ריבה בחלונות לאו הקדמה הוא היכי דכולי בניינא להכי עביד מאי: תמרי ורמוני - הכניס שם תמרים ורמונים מי הויא התחלת אוצר או דילמא אין אוצר אלא בתבואה ויין ושמן: והאי דידן - יין שלנו אפילו עשן העולה מן הנר קשה לו: אספסתא - שחת של תבואה: כרפת בקר דמיא - מחמת שהוא לח ומתחמם ומעלה סרחון: מתני' ולא מקול התינוקות - קא סלקא דעתך תינוקות הבאים לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות: גמ' מאי שנא רישא - דקתני יכול לומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וסיפא קתני אינו יכול לומר לו איני יכול לישן מקול התינוקות:דלית בה שיעורא. פירוש דאין שיעור לחספא למעט מפותח טפח ולא גרסינן כדתנן דמה ענין זה לשיעורי שבת אלא וכדתנן בוי"ו וה"פ ואמאי מלח ממעט הא כי שקיל חספא כשיצטרך לו יסיר גם המלח כדי שלא יזיק את הכותל ואהא מייתי וכדתנן כלומר דמיירי נמי דלית ביה כדי ליתן בין פצים לחבירו דאין ראוי לכלום ולא שקיל ליה ואית ספרים דלא גרסי חספא גופיה תיחוץ אלא גרסינן ותיפוק ליה משום חספא כלומר ותיפוק ליה שיסיר המלח כשיסיר חספא ומשני דלית בה שיעורא כדתנן כו' ולא שקיל ליה: ושל חמור שלש מן האיצטרובלא . פי' רבינו חננאל דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הריחים כמו שמצינו דעצים הנושאים נקראים חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן (כלים פי"ח מ"ג) נקליטי המטה וחמור טהורים וכן העץ הסובל שידה תיבה ומגדל נקרא חמור דתנן חמור שתחת המלבן וספסלים שתחת הרגלים טהור וכן עץ שהנפח סומך עליו נקרא חמור דתנן (שם פי"ד מ"ג) חמור של נפחים טמאים וכן הריחים הבנין עשוי כמין כסא ועליה ריחים וזהו איצטרובל ואדם יושב כנגד' במקום גבוה ורגליו מרווחת למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה טיריא אלא קול בעלמא אבל בריחים שאדם טוחן בידיו או בגופו אית ביה נדנוד והיא טיריא ולר"י נראה דשל חמור נמי טוחן ביד אלא כשהוא על גבי בנין כדתנן במס' זבים בפרק רביעי חמור של ריחים ושל יד והא דתניא בתוספת' בפ' קמא דמכילתין מרחיקין הריחים של יד שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ושל חמור שלשה מן האיצטרובל שהן ארבע מן הקלת לא משום דבשל חמור אין טוחנין ביד אלא סתם של יד אין בהן חמור אלא ע"ג קרקע ולכך קתני בתר הכי ושל חמור אבל תרוייהו טוחנין ביד: שמע מינה כליא דתנור טפח. הא דלא קאמר נמי לעיל ש"מ שכב דריחים נמי טפח לפי שהיה פשוט להם איך היה: תנור דידן ככירה דנחתומין דמי. כל אחד היה עושה תנור שלו כפי מה שהיה רוצה גדול או קטן אבל כירות של נחתומין היו כולן שוות והיו בקיאין בהן ונפקא מינה למקח וממכר: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. השתא ס"ד דתינוקות דסיפא היינו שבאין לקנות בחנות ומשום הכי פריך מ"ש אבל מפטיש וריחים לא פריך דאין שם נכנסין ויוצאין דמי שיש לו חטין לטחון נותן לבעל הריחים וכן פטיש: