בבא בתראקכח:
טוען את הדף…
תְּיוּבְתָּא דְכוּלְּהוּ! תְּיוּבְתָּא. שְׁלַח רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים – נֶאֱמָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים: ״יִירַשׁ כׇּל נְכָסַי״ – נֶאֱמָן, כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן, כְּרַבָּנַן. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: הַאי ״נֶאֱמָן״ וְ״אֵינוֹ נֶאֱמָן״?! ״יִירַשׁ״ וְ״לֹא יִירַשׁ״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, הָאוֹמֵר עַל תִּינוֹק בֵּין הַבָּנִים: ״בְּכוֹר הוּא״ – נֶאֱמָן, כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן, כְּרַבָּנַן. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הָאוֹמֵר ״תִּטּוֹל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים״ – נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים. אָמַר רָבָא: וּבִנְכָסִים שֶׁל עַכְשָׁיו, וּבְבָנִים הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ; מַלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם, וְלֹוֶה אוֹמֵר: פָּרַעְתִּי מֶחֱצָה, וְהָעֵדִים מְעִידִין שֶׁפָּרַע כּוּלּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְגוֹבֶה מֶחֱצָה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין; אֲבָל מִמְּשׁוּעְבָּדִין לָא, דְּאָמְרִי: אֲנַן אַעֵדִים סָמְכִינַן. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – אִירְתוֹתֵי אִירְתַת. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: אַדְּרַבָּה, אֲפִילּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּאָמַר: מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעִי לֵיהּ – וַדַּאי מֵשִׁיב אֲבֵדָה הָוֵי. דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הִלְכְתָא בְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, כְּדִשְׁלַח לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: דְּרַב נַחְמָן, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: ״אֵין גּוֹבִין״ מַתְנֵינַן לַהּ, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן. וְאֶלָּא הִלְכְתָא – לְאַפּוֹקֵי מַאי?נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. נראה לר"י דלהכי נאמן בשבועה משום דחשיבא כמלוה על פה שהרי עדים מעידין שהשטר פרוע ואע"ג דלדבריו העדים פסולים שהרי מכחישם ואומר שחייב מחצה מכל מקום שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו והא קאמר דפרע מחצה ולא דמי למודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו ואינו נאמן לומר פרעתי וגובה מנכסים משועבדים אף ע"ג דאינו מקויים אלא על פיו דהתם הוי שטר גמור דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף אבל כשקיימו הוי שטר גמור ואין נאמן לומר פרעתי: ואפילו לרבי עקיבא דאמר משיב אבדה הוי. אומר ה"ר יעקב דאורליינ"ש דלא גרס רבי עקיבא אלא רבי יעקב גרס ואין להאריך: אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת. תימה לר"י אמאי תלי טעמא משום מירתת במה שיש עדים שירא שמא יכחישוהו הלא רק שלא יסייעוהו אינו יכול לכפור הכל ולהעיז פניו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל ויש לומר דכיון שהוא סבור שיבאו עדים לסייעו שהרי מביאן והגידו לו דעתן ותו ליכא עזות אם יכפור הכל ואי לאו שירא שמא יחזרו בהן ויכחישוהו היה לו מגו טוב אבל לפי שירא שיכחישוהו אין נוח לו לכפור הכל שלא יראה שקרן יותר מדאי אם יכחישוהו: הלכתא ככל הני שמעתתא. וא"ת והא קיימא לן דהילך פטור כדפסק ר"ח בריש בבא מציעא (דף ד. ושם) והכא פסקינן דנשבע וגובה מחצה והא הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך הוא ויש לומר דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי: