בבא בתראכב:
טוען את הדף…
הַבָּא לִסְמוֹךְ, לֹא יִסְמוֹךְ אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: וְהָא ״מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְכוֹתֶל חֲבֵירוֹ״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְכוֹתֶל חֲבֵירוֹ בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְנָפַל, לֹא יִסְמוֹךְ לוֹ כּוֹתֶל אַחֵר – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּדַוְושָׁא דְּהָכָא מְעַלֵּי לְהָתָם. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כּוֹתֶל גִּינָה, אֲבָל כּוֹתֶל חָצֵר – אִם בָּא לִסְמוֹךְ, סוֹמֵךְ. רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֶל גִּינָּה וְאֶחָד כּוֹתֶל חָצֵר – אִם בָּא לִסְמוֹךְ, אֵינוֹ סוֹמֵךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: וְלָא פְּלִיגִי – הָא בְּעִיר יְשָׁנָה, הָא בְּעִיר חֲדָשָׁה. תְּנַן: הַחַלּוֹנוֹת, בֵּין מִלְּמַעְלָן בֵּין מִלְּמַטָּן בֵּין מִכְּנֶגְדָּן – אַרְבַּע אַמּוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: מִלְּמַעְלָן – כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצִיץ וְיִרְאֶה, מִלְּמַטָּן – שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד וְיִרְאֶה, וּמִכְּנֶגְדָּן – שֶׁלֹּא יַאֲפִיל. טַעְמָא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל, אֲבָל מִשּׁוּם דַּוְושָׁא לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּבָא מִן הַצַּד. וְכַמָּה? אָמַר יֵיבָא, חֲמוּהּ דְּאַשְׁיָין בַּר נִדְבָּךְ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כִּמְלֹא רֹחַב חַלּוֹן. וַהֲלֹא מֵצִיץ! אָמַר רַב זְבִיד: בְּמַדִּיר אֶת כּוֹתְלוֹ. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אַרְבַּע אַמּוֹת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵרוּחַ אַחַת, כָּאן מִשְׁתֵּי רוּחוֹת. תָּא שְׁמַע: וְאֶת הַכּוֹתֶל מִן הַמַּזְחֵילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסּוּלָּם. טַעְמָא מִשּׁוּם סוּלָּם, אֲבָל מִשּׁוּם דַּוְושָׁא לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַזְחֵילָה מְשׁוּפַּעַת, דְּאִי מִשּׁוּם דַּוְושָׁא הוּא – הָא קָא אָזֵיל וְאָתֵי תּוּתֵיהּ. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הַסּוּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפּוֹץ הַנְּמִיָּיה. וְאֶת הַכּוֹתֶל מִן הַמַּזְחֵילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסּוּלָּם. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי? דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר: זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, הֲוָה אָמַר: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִידֵיהּ; הָכָא נָמֵי, זִמְנִין דְּבַהֲדֵי דְּמַנַּח לֵיהּ – יָתְבָא בְּחוֹר וְקָפְצָה. וְהָא גְּרָמָא הוּא! אָמַר רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, זֹאת אוֹמֶרֶת: גְּרָמָא בְּנִיזָּקִין אָסוּר. רַב יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הָנְהוּ תָּאלֵי, דַּהֲווֹהבא לסמוך - מתחילה כותל אצל כותל חבירו: והא מי שהיה קתני - אלמא כבר היה: ונפל לא יסמוך - לא יקרבנו לצד כותל חבירו: דוושא דהכא מעלי להתם - מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעית יסודות הכתלים ולא ימוטו: אלא כותל גינה - מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ: עיר חדשה - שעדיין לא נידושה אף כותל חצר צריכה דוושא: מלמעלן - צריך להגביה שיעור שלא יציץ בהשענו על כותלו וישפיל ראשו ויראה דרך חלונות ויראה בבית חבירו: שלא יעמוד - על ראש עובי כותלו ויראה: ומכנגדן - צריך להרחיק כדי שלא יאפיל ולא יהיב תנא דבריית' שיעורא: טעמא שלא יאפיל - בשיש חלונות אבל משום דוושא בשאין שם חלונות לא אלמא לא חיישינן לדוושא: מן הצד - שאין הכותל האחרון מהלך לאורך כותל ראשון אלא מן הצד הוא בא אם זה ממזרח למערב זה בא מצפון לדרום וראש עוביו כנגד החלון ומאפיל דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא: וכמה - כדי שלא יאפיל לתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא: והלא מציץ - כיון דסמוך הוא אע"פ שהוא מגביהו יכול להציץ: במדיר את כותלו - עושה ראש כותלו מדרון ומשפעו לצד החלונות עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו: משתי רוחות - שני כתלים זה כנגד זה משני צדי החלון: את הכותל מן המזחילה ד' אמות - מזחילה הוא צינור גדול כעין קנעל"א שלנו ומונחת לאורך הכותל על הכותל ומי הגג זבין לתוכה והיא מקלחתם לארץ ואם אורך כותלו מהלך על פני חצר חבירו ומזחילה עליו צריך זה להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה ארבע אמות על פני ארכה כו' כדי שיהא זוקף שם סולם בשיפוע לעלות בו לתקן מזחילתו לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים: במזחילה משופעת - שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה: דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תותיה - תחת השיפוע: מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך - אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי החצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל ירחיקנו מן השובך ארבע אמות: כדי שלא תקפוץ הנמייה - מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים והיא חיה קטנה: גמ' לימא מתני' דלא כרבי יוסי - דפליג בסיפא דפירקין בנוטע אילן סמוך לבור וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי: בגירי דיליה - בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש: דבהדי דמנח ליה - בעוד שאוחז בסולם קפצה: גרמא בניזקין אסור - ואפי' למ"ד (ב"ק דף צח: ק.) דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב: תאלי - דקלים קטנים:אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו כו'. הקשה ריב"ם דלמה ליה למינקט בכי האי גוונא שהיה לו כותל ברחוק ארבע אמות ונפל ליתני שלא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא"כ הרחיק ארבע אמות וליכא למימר דדוקא בכי האי גוונא שהיה רחוק כבר ארבע אמות והרחיק הראשון קאמר דלא יסמוך א"כ מאי פריך בסמוך טעמא שלא יאפיל אי משום סולם אבל משום דוושא לא: אבל משום דוושא לא. וא"ת ולימא דאיירי בעיר ישנה ואומר ר"ת דבית הוי כגינה לפי שנותנין מטה וכלים אצל הכותל ועוד י"ל דבחצר איכא דוושא דרבים מה שאין כן בבית ולר"י נראה דניחא ליה לשנויי בעיר חדשה דומיא דרישא וכן ההיא דמרחיקין את הכותל מן המזחילה אע"ג דמפסקת בינתים ההיא דמרחיקין את הסולם מן השובך: וכמה אמר רב ייבא כו'. ותימה דהשתא בעי וכמה ובתר הכי פריך והתנן ארבע אמות וי"ל דרב ייבא גופיה בעי וכמה ולא גמר' וכענין זה יש באלו מציאות (ב"מ דף כא. ושם ד"ה וכמה): במדיר את כותלו. ולא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבו של חלון יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ: והא אנן תנן ארבע אמות. דמתני' איירי נמי מן הצד כיון דלא חייש לדוושא אלא משום חלונות: כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפת הסולם בחצירו איירי וקמ"ל דבעי ארבע אמות: לימא תנן סתמא דלא כרבי יוסי. פר"ח מדקאמר הכא טפי לימא דלא כרבי יוסי ולא קאמר אמשניות דלעיל משמע דכולהו אתי כר"י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן וצ"ל לפי' דמתניתין דלעיל הוי נמי גירי דיליה דמיד כשסומך הכותל מונע הדוושא: והא גרמא הוא. תימה דלא פריך הכי לעיל גבי דוושא: זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. ומעיקרא ס"ד כי היכי דמעיקרא פטור ה"נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (בבא קמא דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב"ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר"מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה"ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.