בבא בתראעח.
טוען את הדף…
וְכִי תֵּימָא בִּיטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לֵית לְהוּ, וְלָא?! וְהָתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ! מַאי ״אֵין דָּמִים רְאָיָה״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – דְּהָוֵי בִּיטּוּל מִקָּח. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אֲמוּר רַבָּנַן אוֹנָאָה וּבִיטּוּל מִקָּח – בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה, אֲבָל בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה – לָא; אֵימוֹר מַתָּנָה יְהַב לֵיהּ. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר – לֹא מָכַר כֵּלָיו. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מָכַר כֵּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין, פְּעָמִים אֵינָן מְכוּרִין – כֵּיצַד? הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו, וְכֵלָיו עָלָיו, וְאָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה״ – הֲרֵי כֵּלָיו מְכוּרִין. ״חֲמוֹרְךָ הוּא״ – אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין. גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סְתָם חֲמוֹר לִרְכּוֹב קָאֵי, וְנַחוּם הַמָּדִי סָבַר: סְתָם חֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי קָאֵי; אֲבָל אוּכָּף וּמַרְדַּעַת, קִילְקְלִי וַחֲבָק – דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין. מֵיתִיבִי: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – הֲרֵי זֶה מָכַר אֶת הָאוּכָּף, וְאֶת הַמַּרְדַּעַת, וְאֶת הַקִּילְקְלִי, וְאֶת הַחֲבָק. אֲבָל לֹא מָכַר שַׂק, וְדִיסַקַּיָּא, וְכוּמְנִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הִיא וְכֹל מַה שֶּׁעָלֶיהָ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – הוּא דְּקָנֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת, הָא לָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי – לָא! הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר לֵיהּ ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – נָמֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת מְכוּרִין; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאַף עַל גַּב דַּאֲמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – שַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי לָא קָנֵי. מַאי ״וְכוּמְנִי״? אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: מַרְכַּבְתָּא דְנָשֵׁי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּעוֹדָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו – מוֹדֵה לְהוּ נַחוּם הַמָּדִי; אוֹ דִלְמָא, בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו – מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְנָחוּם? תָּא שְׁמַע: וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכֹל מַה שֶּׁעָלָיו״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו – דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין; הָא מַנִּי? לְעוֹלָם בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, וְרַבָּנַן הִיא; וְאֵימָא: וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכֹל מַה שֶּׁרָאוּי לִהְיוֹת עָלָיו״. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין, פְּעָמִים שֶׁאֵינָן מְכוּרִין. מַאי, לָאו אַמַּאי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא קָאֵי רַבִּי יְהוּדָה? לָא, רַבִּי יְהוּדָהוכי תימא לרבנן ביטול מקח לית להו כו'. הוה מצי למיפרך מרישא דקתני אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות כו' מכלל דשאר דברים יש להן אונאה אלא משום דהוי מצי לדחויי הא מני ר' יהודה היא: אבל בכדי שאין הדעת טועה [לא אימור] מתנה כו'. אומר ריב"ם דליכא למיפרך מהכא לרב דאמר בפרק האשה (קדושין דף מו: ושם) גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון דהתם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הכא לענין צמד המקח קיים ואין סברא שמעות הצמד לא יחזיר והמותר יחזיר ומיהו האי שינוייא לא שייך באיזהו נשך (ב"מ דף סג:) גבי האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח יתירתא אם בכדי שאין הדעת טועה לא צריך לאהדורי אימור במתנה יהבה ניהליה וי"ל דהתם ליכא למימר דפקדון הוא שאינו יודע שיחזור וימנה אותם ועוד אפילו יודע מסתמא כיון דלא הודיעו שהן יתירות אין דעתו לתבעו: אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי. לרבנן דלא קנה והיינו דוקא בשק ודיסקיא וכומני אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דתכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ובקונט' לא פירש כן: או דלמא בשאין עליו מחלוקת. ה"נ הוה מצי למימר או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת: יש ספרים שכתוב בהן מאי לאו ר' יהודה טעמא דנחום קא מפרש לא ר' יהודה טעמא דנפשיה קאמר. והכי פריך מאי לאו ר' יהודה שמע לנחום דלא מחלק בעודן עליו בין א"ל חמורך זה בין א"ל חמורך הוא אלא לעולם קנה בעודן עליו וא"ל ר' יהודה דיש הפרש א"נ מפרש ממש ולא פליגי: