בבא בתראיט:
טוען את הדף…
לִצְדָדִין קָא מִשְׁתָּרְשִׁי?! וְהָא תְּנַן: הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ; וְתָנֵי עֲלַהּ: אֲבָל זוֹרֵעַ אֶת הַצְּדָדִין אֵילָךְ וְאֵילָךְ. אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּיחוּחַ. וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל״. וְהָא אֲנַן תְּנַן: וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם בְּשׁוֹפְכִין. תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם נָמֵי בְּשׁוֹפְכִין. תָּא שְׁמַע: לֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּכוֹתֶל לְבֵינִים, אֲבָל בְּכוֹתֶל אֲבָנִים – בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. וְכַמָּה? טֶפַח. וְשֶׁל צוּנְמָא – מוּתָּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, תְּיוּבְתָּא. וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה – קְרָא קָאָמַר! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּדַרְכֵּיהּ לְאַישְׁתּוֹנֵי בְּקִיר לָא שָׁבֵיקְנָא לֵיהּ, וּמַאי נִיהוּ? כַּלְבָּא. אָמַר רַבִּי טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: רָקִיק אֵינוֹ מְמַעֵט בַּחַלּוֹן. מַאי אִירְיָא רָקִיק? אֲפִילּוּ עָבֶה נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא עָבֶה – כֵּיוָן דְּאִיחֲזִי לֵיהּ, לָא מְבַטֵּיל לֵיהּ; אֲבָל רָקִיק, דְּמִמְּאִיס – אֵימָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה! שֶׁנִּילֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת. מֵיתִיבִי: קוּפָּה מְלֵאָה תֶּבֶן, וְחָבִית מְלֵאָה גְּרוֹגְרוֹת, הַמּוּנָּחִים בַּחַלּוֹן – רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטְלוּ וִיכוֹלִין תֶּבֶן וּגְרוֹגְרוֹת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן – חוֹצְצִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹצְצִין. וְהָא תֶּבֶן חֲזֵי לִבְהֶמְתּוֹ! בְּסַרְיָא. חֲזֵי לְטִינָא! דְּאִית בֵּיהּ קוֹצֵי. חֲזֵי לְהַסָּקָה! בִּמְתוּנָא. חֲזֵי לְהֶסֵּק גָּדוֹל! הֶסֵּק גָּדוֹל לָא שְׁכִיחַ. גְּרוֹגְרוֹת – הָא חֲזוּ לֵיהּ! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ. הַאי חָבִית, הֵיכִי דָּמְיָא? אִי דְּפוּמָּא לְבַר –לצדדין קא משתרשי - ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו: המבריך את הגפן - גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן: מבריך - כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלע"ז פרובניי"ר: שמחלידין את הקרקע - אצל הכותל במקומן ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין: משתין בקיר - אלמא דרך בני אדם כן: בשופכין - עביט מלא ושופכו שם: לא ישתין - ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש: בכותל לבינים - שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים: וכמה טפח - מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל: ובצונמא - אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע: מותר - סמוך ממש ואסיפא קאי בכותל אבנים: רקיק - סופגנין חררה דקה ורכה: אינו ממעט בחלון - שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה: אבל רקיק דמאיס - מתוך שהוא דק ולחלוח הכותל מרטבו נמאס: שנילוש במי פירות - שאינן מכשירין ואין אוכל מקבל טומאה בלא הכשר משקה הקרוי משקה כגון מים ויין וחלב: וחבית מלא גרוגרות - תאנים יבשים וכגון שלא הוכשרו: כל שאילו ינטלו - הקופה וחבית: ויכולין - התבן או הגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין בפני הטומאה: ואם לאו אין חוצצין - שהחבית והקופה אין חוצצין לפי שהן מקבלין טומאה: סריא - נרקב: והא חזי לטינא - ולא מבטל ליה: דאית ביה קוצי - והן היו רומסין ברגליהן בטיט: הא חזו - לאכילה כולהו הנך תיובתא דשמואל דאמר מידי דחזי ליטלו משם לאחר זמן אין ממעט בחלון: בשהתריפו - התליעו: אי פומיה לבר - לצד הבית שאין המת בתוכו:המבריך את הגפן. פירוש גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף את הגפן באמצעיתו ומכסהו בקרקע ונשרש שם וקאמר מותר לזרוע את הצדדין דאף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע כיון דמעל הקרקע ליכא עירבובי' שרי כדמוכח בעירובין (דף צג.) ובמסכת כלאים (פ"ד) דזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן וא"ת והיכי דמי שזורע לצדדין אי כשהרחיק ג' טפחים מן הצדדין אפילו על גביו נמי ואי בלא הרחיק מן הצדדין נמי לא ואומר ר"י דמיירי כשזורע הצדדין ברחוק ג' טפחים מגפן היוצא מן הקרקע מכל צד דליכא ערבוביא למעלה מן הקרקע ומכל מקום אסור לזרוע על גביו מפני שהשרשין נכנסין בתוך הגפן והוי כמרכיב זרעים באילן דאסור ואם תאמר ומאי איריא דנקט גפן אפי' שאר אילן נמי אסור ואומר ר"י דשאר אילנות שהן קשין מותר לזרוע על גביו כנגד השורש דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע בתוך האילן שהוא קשה אבל גפן שהוא רך חיישינן והאי (פירוקא) מצא ר"י בירושלמי בגמרא דהך משנה: התם בשופכין. וא"ת בשלמא אי מיירי במשתין אע"ג דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי דס"ד משום צניעותא לישתרי אבל אי מיירי בשופכין מאי קמ"ל הא תנא ליה אמת המים דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול י"ל דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע: ותיובתא דרבה בר בר חנה. ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא ש"מ דלא מפליג: אמר רב טובי רקיק אינו ממעט. הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו: רקיק אינו ממעט בחלון דיני . חלון פי' ר"י ב"ר מרדכי על פי המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף לז:) ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני: מאי איריא רקיק כו'. השתא ס"ד דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו משום הכי פריך אפי' עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט: ותיפוק ליה. אפי' אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה וי"ל דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה דהא אמרי' (שבת דף נב:) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא ע"י שינוי מעשה וה"ה באוכלין דבעינן שינוי מעשה דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד. ושם) דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה: שנילושה במי פירות. הו"מ לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (פי"ג מ"ה) חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח: מי פירות. פי' ר"ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף ה:) ובריש פרק חבית (שבת קמד.) דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה: רואין כל שאילו ינטלו. אין לפרש דטעם משום דסופו ליטול חבית וקופה ולהכי בעינן שיהו גרוגרות ותבן יכולין לעמוד בפני עצמן דא"כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ תיקשי ליה אמאי צריך שיכולין לעמוד בפני עצמן אלא אומר ר"י דכך הוא הדין דכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו דקתני לעיל מהך משנה במסכת אהלות (פ"ו מ"ב) קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה ובא אחד מהן והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה דלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא וכן חבית של גרוגרות וקופה של תבן שהן נתונין בחלון משמע דהכל חד טעמא הוא והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר"י דמפרש אפילו במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד על ידי כלי אף על פי שאינו מקבל טומאה ורבי אליעזר פליג עלה בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי במסכת אהלות (בפ"ו מ"א) בנדבך שהוא נתון על גבי כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלרבי אליעזר נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון על גבי אבנים: בתיבנא סריא. תימה אכתי חזיא לבהמתו ע"י פירוך כדמוכח בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) דאמרינן תא שמע מפרכין את התבן כו' אלמא מיטרח באוכלא שרי ומשני בתיבנא סריא וי"ל דהכא מיירי שהוא מוסרח כל כך דאפי' ע"י שום תקון לא חזיא: