בבא בתרא ע.

פרק ד׳ · המוכר את הבית

Bava Batra 70a · Chapter 4: HaMokher et HaBayit

וְדַיָּינֵי גוֹלָה אָמְרִי: כֹּל שֶׁהָעוֹל כּוֹבְשׁוֹ – לָא הָוֵי שִׁיּוּר, כֹּל שֶׁאֵין הָעוֹל כּוֹבְשׁוֹ – הָוֵי שִׁיּוּר. וְלָא פְּלִיגִי – הָא בְּדִיקְלֵי, הָא בְּאִילָנֵי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: ״חוּץ מֵחָרוּב פְּלוֹנִי״, ״חוּץ מִסַּדָּן פְּלוֹנִי״, מַהוּ? אוֹתוֹ חָרוּב הוּא דְּלָא קָנֵי, הָא שְׁאָר חָרוּבִים קָנֵי; אוֹ דִלְמָא, שְׁאָר חָרוּבִין נָמֵי לָא קָנֵי? אֲמַר לֵיהּ: לֹא קָנָה. אֵיתִיבֵיהּ: ״חוּץ מֵחָרוּב פְּלוֹנִי״, ״חוּץ מִסַּדָּן פְּלוֹנִי״ – לֹא קָנָה! מַאי, לָאו אוֹתוֹ חָרוּב הוּא דְּלֹא קָנָה, הָא שְׁאָר חָרוּבִין קָנָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא; אֲפִילּוּ שְׁאָר חָרוּבִין נָמֵי לֹא קָנָה. תֵּדַע – דְּאִילּוּ אֲמַר לֵיהּ: ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ חוּץ מִשָּׂדֶה פְּלוֹנִית״ – הָהִיא הוּא דְּלָא קָנֵי, הָא אַחְרָנְיָיתָא קָנֵי?! אֶלָּא לָא קָנָה; הָכָא נָמֵי, לֹא קָנָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: ״חוּץ מֵחֲצִי חָרוּב פְּלוֹנִי״, ״חוּץ מֵחֲצִי סַדָּן פְּלוֹנִי״, מַהוּ? שְׁאָר חָרוּבִין וַדַּאי לָא קָנֵי, הָא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר בְּאוֹתוֹ חָרוּב – קָנֵי; אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר בְּאוֹתוֹ חָרוּב נָמֵי לָא קָנֵי? אָמַר לֵיהּ: לָא קָנֵי. אֵיתִיבֵיהּ: ״חוּץ מֵחֲצִי חָרוּב פְּלוֹנִי״, ״חוּץ מֵחֲצִי סַדָּן פְּלוֹנִי״ – שְׁאָר חָרוּבִין לֹא קָנָה. מַאי, לָאו שְׁאָר חָרוּבִין הוּא דְּלָא קָנָה, הָא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר בְּאוֹתוֹ חָרוּב – קָנָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא; אֲפִילּוּ מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר בְּאוֹתוֹ חָרוּב נָמֵי לֹא קָנָה. תֵּדַע, דְּאִילּוּ אֲמַר לֵיהּ: ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ חוּץ מֵחֲצִי שָׂדֶה פְּלוֹנִי״ – הָהוּא הוּא דְּלָא קָנָה, הָא אִידַּךְ קָנָה?! אֶלָּא לָא קָנֵי; הָכָא נָמֵי – לָא קָנֵי. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב עַמְרָם מֵרַב חִסְדָּא: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, וְאָמַר לוֹ: ״הֶחְזַרְתִּים לָךְ״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר ״נֶאֶנְסוּ״ – מְהֵימַן, הַשְׁתָּא נָמֵי מְהֵימַן; אוֹ דִלְמָא, אָמַר לֵיהּ: ״שְׁטָרָךְ בִּידִי מַאי בָּעֵי״? אֲמַר לֵיהּ: מְהֵימַן. וְלֵימָא לֵיהּ: ״שְׁטָרָךְ בִּידִי מַאי בָּעֵי״! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, וְכִי אֲמַר לֵיהּ ״נֶאֶנְסוּ״ – מִי מָצֵי אָמַר לֵיהּ: ״שְׁטָרָךְ בִּידִי מַאי בָּעֵי״?! אֲמַר לֵיהּ:

חוץ מחרוב פלוני אותו לא קני. לא גרסי' אותו חרוב דהא מסיק דשאר חרובין נמי לא קנה ומיהו לפי הספרים דגרסי בתר הכי אלא לדמי ה"נ לדמי גרסי' ליה שפיר ודמי חרוב לא קנה בקרקע: או דלמא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. אפילו למ"ד (כתובות יט.) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומהימן לוה לומר דפרוע הוא ולא אמר א"כ שטרך בידי מאי בעי התם משום דזימנין אפשיטי דספרא זייר ליה דעל הלוה ליתן שכר כתיבת השטר ופעמים כשאין לו ללוה נותן המלוה בשבילו אבל הכא אין על הנפקד ליתן שכר ועוד דהתם לוה מאמין למלוה להניח שטר בידו משום דכתיב ביה תומת ישרים תנחם כדאמרי' בהמפקיד (ב"מ דף לה.) אבל הנפקד אינו מאמין את המפקיד ולעולם אינו מחזיר את הפקדון עד שיחזיר לו השטר ועוד דאין מדקדק כל כך לוה אחר המלוה לפי שעשה לו טובה: ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי. לאו משום דליהוי מיגו במקום עדים קפריך דא"כ מאי משני וליטעמיך כי א"ל נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי הא כי אמר נאנסו לא מוכחא מילתא דלאו קושטא קאמר דאע"פ שהשטר בידו יכול להיות שנאנסו אלא אור"י דס"ד דמקשה דהא דקאמר דנאמן נאמן לגמרי קאמר אפי' בלא שבועה ולכך היה סבור דבלאו מיגו דנאנסו מצי למימר החזרתי לך דאי ע"י מיגו דנאנסו אמאי נאמן בלא שבועה ולהכי פריך ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי ומשני דמטעם מיגו נאמן ופריך כי אמר נאנסו לאו שבועה בעי: