Niddah 13b · Talmud

מֵעֲטָרָה וּלְמַעְלָה — אָסוּר. אָמַר רַב: הַמְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לְדַעַת — יְהֵא בְּנִדּוּי. וְלֵימָא ״אָסוּר״! דְּקָמְגָרֵי יֵצֶר הָרַע אַנַּפְשֵׁיהּ. וְרַבִּי אַמֵּי אָמַר: נִקְרָא ״עֲבַרְיָין״, שֶׁכָּךְ אוּמָּנֻתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע: הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ ״עֲשֵׂה כָּךְ״, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ ״עֲשֵׂה כָּךְ״, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ ״לֵךְ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה״ — וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כׇּל הַמֵּבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר — אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּתִיב הָכָא: ״וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה׳״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִכְתִיב ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״? אֵלּוּ הַמְנָאֲפִים בַּיָּד. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תִנְאָף״ — לֹא תְּהֵא (בְּךָ נִיאוּף) [נוֹאֵף], בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: הַגֵּרִים וְהַמְשַׂחֲקִין בְּתִינוֹקוֹת — מְעַכְּבִין אֶת הַמָּשִׁיחַ. בִּשְׁלָמָא גֵּרִים — כִּדְרַבִּי חֶלְבּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: ״קָשִׁין גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת״, אֶלָּא מְשַׂחֲקִין בַּתִּינוֹקוֹת מַאי הִיא? אִילֵימָא מִשְׁכַּב זְכוּר — בְּנֵי סְקִילָה נִינְהוּ! אֶלָּא דֶּרֶךְ אֵבָרִים — בְּנֵי מַבּוּל נִינְהוּ! אֶלָּא דְּנָסְיבִי קְטַנּוֹת, דְּלָאו בְּנוֹת אוֹלוֹדֵי נִינְהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. בָּאֲנָשִׁים תִּקָּצֵץ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: דִּינָא תְּנַן אוֹ לָטוּתָא תְּנַן? דִּינָא תְּנַן, כִּי הָא דְּרַב הוּנָא קַץ יְדָא, אוֹ לָטוּתָא תְּנַן? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יָד לָאַמָּה — תִּקָּצֵץ יָדוֹ עַל טַבּוּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ?! אָמַר לָהֶן: לֹא. וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת! אָמַר לָהֶן: מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּינָא תְּנַן, הַיְינוּ דְּאָמְרִי: ״וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָטוּתָא תְּנַן, מַאי ״כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת״? אֶלָּא מַאי דִּינָא תְּנַן, לָא סַגִּי דְּלָאו עַל טַבּוּרוֹ? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: כׇּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ — תִּקָּצֵץ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי טַרְפוֹן: יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ?! אָמַר לָהֶן: לֹא. וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת! אָמַר לָהֶן: מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ, וְאַל יֵרֵד לִבְאֵר שַׁחַת. מַתְנִי' הַחֵרֶשֶׁת, וְהַשּׁוֹטָה, וְהַסּוֹמָא, וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ — אִם יֵשׁ לָהֶם פִּקְּחוֹת, מְתַקְּנוֹת אוֹתָן, וְהֵן אוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה. גְּמָ' חֵרֶשֶׁת — אִיהִי תִּבְדּוֹק לְנַפְשַׁהּ! דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי: חֵרֶשֶׁת הָיְתָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, לֹא דַּיָּה שֶׁבּוֹדֶקֶת לְעַצְמָהּ, אֶלָּא שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ רוֹאוֹת וּמַרְאוֹת לָהּ! הָתָם — בִּמְדַבֶּרֶת וְאֵינָהּ שׁוֹמַעַת, הָכָא — בְּשֶׁאֵינָהּ מְדַבֶּרֶת וְאֵינָהּ שׁוֹמַעַת, כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם — אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הַסּוֹמָא — אִיהִי תִּבְדּוֹק לְנַפְשַׁהּ, וְתַיחְזֵי לַחֲבִירְתַּהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: סוֹמָא אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְשֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ — הַיְינוּ שׁוֹטָה! שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתָּהּ מֵחֲמַת חוֹלִי. תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן שׁוֹטֶה — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִישַׁן. יָשַׁן — טָמֵא, לֹא יָשַׁן — טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל עוֹר. אָמְרוּ לוֹ: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁמֵּבִיא לִידֵי חִימּוּם! אָמַר לָהֶן: לְדִבְרֵיכֶם, שׁוֹטֶה אֵין לוֹ תַּקָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: לִדְבָרֵינוּ — יָשַׁן טָמֵא, לֹא יָשַׁן טָהוֹר; לִדְבָרֶיךָ — שֶׁמָּא יִרְאֶה טִפָּה כְּחַרְדָּל, וְתִבָּלַע בַּכִּיס! תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל מַתֶּכֶת. אָמַר אַבָּיֵי: וְשֶׁל נְחֹשֶׁת, כִּדְתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָן גִּבְעוֹלִין שֶׁל אֵזוֹב כְּאִילּוּ הֵן שֶׁל נְחֹשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מִכְנָסַיִם אֲסוּרִים, וְהָכְתִיב: ״וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה״! הָהוּא, כִּדְתַנְיָא: מִכְנְסֵי כֹהֲנִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין פְּמָלַנְיָא שֶׁל פָּרָשִׁים, לְמַעְלָה — עַד מׇתְנַיִם, לְמַטָּה — עַד יְרֵכַיִם, וְיֵשׁ לָהֶם שְׁנָצִים, וְאֵין לָהֶם לֹא בֵּית הַנֶּקֶב וְלֹא בֵּית הָעֶרְוָה. אָמַר אַבָּיֵי:

מעטרה ולמעלה - לצד הגוף: וירע - אלמא מיקרי רע: וכתיב לא יגורך - לא יגור עמך רע: ביד - מוציא זרע לבטלה: כספחת - דכתיב בגרים (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשים לישראל כספחת שאין בקיאים במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למדים ישראל ממעשיהן מפי מורי הזקן. ויש אומר שכל ישראל ערבים זה בזה ולאו מילתא היא שלא נתערבו בשביל הגרים דאמרינן במס' סוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים: בני סקילה נינהו - ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נידונים: דרך אברים - היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה: דנסיבי קטנות - והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה: שבגוף - חדר. כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים: כי רוח - הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם יעטוף מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו' נשמות שאני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש. יעטוף כמו (בראשית ל) והעטופים ללבן: קץ ידא - דאמרינן בסנהדרין כל המרים ידו על חבירו תקצץ דכתיב וזרוע רמה תשבר. רב הונא קץ ידא אלמא תקצץ דינא הוא: תקצץ ידו על טבורו - קס"ד טבורו ממש והיינו דאמרי ליה והלא כריסו נבקעת כשקוצצין שם את ידו: והלא כריסו נבקעת - מפני הקוץ: למטה מטבורו - והכי קאמר תקצץ על שהכניסה למטה מטבורו: מתני' מתקנות אותן - בודקות אותו ומטבילין אותן: גמ' ומראות לה - שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור: מדברת ואינה שומעת - כבר שמעה ולמדה לדבר ואחר כן נתחרשה: בכל מקום - להוציא מכלל בן דעת: שלא יישן - כדי שלא יתחמם ויראה: כיס של עור - וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס: ותבלע בכיס - וקאכיל תרומה בטומאת הגוף והוי במיתה דכתיב (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו: רואין אותן - לענין מי חטאת קאמר לטמא במשא דבעי' עד דדרי כשיעור הזאה כדאמר בפ"ק (לעיל נדה ט.) כמה יהו במים ויהיה בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה כלומר כדי שיהא בהם כדי להזות לבד מה שהאזוב בולע: רבי יהודה אומר כו' של נחשת - אלמא של נחשת לא בלע: שמע מינה - מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין: פמלניא - סינר פורצינ"ט. חללו תלוי למטה ברוחב שלא יתעטף האבר ויתחמם: של פרושים - צנועים ל"א של פרשים: שנצים - אשרלט"ש כעין שלנו: ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה - כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא (האבר) לידי הרהור והיינו בית הערוה. ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בין עגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי קדש בכך. לישנא אחרינא בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו:

המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. אינו מנודה מעצמו אלא כלומר חייבים לנדותו כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כח:) עד היכן הוא גלגול שבועה עד שיאמר השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי משמע דיהא בנדוי היינו דמשמתינן ליה: בין ביד בין ברגל. היינו דמשפשף מילתו ביד או ברגל: קשים גרים לישראל כספחת. מה שמקשה רש"י דלא חשיב בסוטה ערבות דערב רב י"ל לפי שלא ידע חשבונן מיהו במכילתא אמר דערב רב היו כפלים כיוצאי מצרים ור"י מפרש דלפיכך קשים שמטמעים בישראל ואמר בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) אין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל וכן נראה דהתם על ההיא מילתא מייתי דר' חלבו: [וע"ע תוס' יבמות מז: ותוס' קדושין ע: ד"ה קשים]: עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. והא דאמר (שבת דף קיח:) אילמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלים וי"ל דהרבה היו יולדות בכרס אחד: דינא תנן. ובשבת (דף קח:) דאמרי' יד לפה תקצץ אינו לא דינא ולא לטותא אלא כלומר טוב לו לקוץ ידו קודם שיגע למקומות הללו משום בת מלך: אלמא דינא תנן. השתא סבור דתקצץ ממש והיינו דקאמר כריסו נבקעת ומשני ה"ק תקצץ ידו על טבורו פי' על שנגע על טבורו ולעולם לטותא הוא והא דקתני כריסו נבקעת לא קאי אתקצץ אלא על ישב לו קוץ דאם לא יסיר הקוץ תבקע כריסו וקשה דמאי ס"ד מעיקרא דהא בהדיא קתני והלא כריסו נבקעת אחר ישב לו קוץ ומיהו בתוספתא גריס והלא כריסו נבקעת ברישא והשתא אתי שפיר ומ"מ משני דה"ק אם אסור לעולם ליגע פעמים שכריסו נבקעת כגון אם ישב לו קוץ:

נדה יג:

Navigate the library