נדהמ.
טוען את הדף…
יוֹצֵא דּוֹפֶן — אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טוּמְאָה וִימֵי טׇהֳרָה, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו קׇרְבָּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד. כׇּל הַנָּשִׁים מְטַמְּאוֹת בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דָּם יִהְיֶה זוֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ״, אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי אֵינָן מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָן לַחוּץ. הָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו — אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה, וּמְטַמְּאִין בְּכֹל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל, וּבְפָחוֹת מִכֵּן. גְּמָ' אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״ — עַד שֶׁתֵּלֵד בִּמְקוֹם שֶׁהִיא מַזְרַעַת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? הָהִיא — דַּאֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי טַעְמֵיהּ? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״תֵּלֵד״ — לְרַבּוֹת יוֹצֵא דּוֹפֶן. וְרַבָּנַן? הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: ״זָכָר״ וּ״נְקֵבָה״ כְּתִיב — זָכָר וַדַּאי, נְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, קָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי בַּר לֵיוַאי, דְּתָנֵי בַּר לֵיוַאי: ״לְבֵן״ — לְבֵן מִכׇּל מָקוֹם, ״לְבַת״ — לְבַת מִכׇּל מָקוֹם. וְרַבָּנַן? הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְחַיֵּיב עַל כׇּל בֵּן וּבֵן, וּלְחַיֵּיב עַל כׇּל בַּת וּבַת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״זֹאת תּוֹרַת הַיּוֹלֶדֶת״, מְלַמֵּד שֶׁמְּבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד עַל וְלָדוֹת הַרְבֵּה. יָכוֹל תָּבִיא עַל לֵידָה וְעַל זִיבָה כְּאֶחָת? אֶלָּא, יוֹלֶדֶת דְּאָכְלָה דָּם וְיוֹלֶדֶת דְּאָכְלָה חֵלֶב, בְּחַד קׇרְבָּן תִּסְגֵּי לַהּ? אֶלָּא, יָכוֹל תָּבִיא עַל לֵידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְעַל לֵידָה שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כְּאַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹאת״. וְרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״זֹאת״, אִיצְטְרִיךְ ״לְבֵן אוֹ לְבַת״. סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: בִּתְרֵי עִיבּוּרֵי (דְּחַד הָוֵי נֵפֶל), אֲבָל בְּחַד עִבּוּרָא, כְּגוֹן יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא, אֵימַר בְּחַד קׇרְבָּן סַגִּי לַהּ — קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. מַאי טַעְמָא? גָּמַר ״לֵידָה״ ״לֵידָה״ מִבְּכוֹר — מָה הָתָם ״פֶּטֶר רֶחֶם״, אַף כָּאן ״פֶּטֶר רֶחֶם״. וְלִגְמַר ״לֵידָה״ ״לֵידָה״ מֵאָדָם — מָה הָתָם יוֹצֵא דּוֹפֶן, אַף כָּאן יוֹצֵא דּוֹפֶן! מִסְתַּבְּרָא מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אִמּוֹ מֵ״אִמּוֹ״, אַדְּרַבָּה, מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט! אֶלָּא, מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אִם בֶּהֱמַת קָדָשִׁים, פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. אַדְּרַבָּה, מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן פָּשׁוּט, זָכָר, קָדוֹשׁ, בְּמַתָּנָה! הָנָךְ נְפִישָׁן. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה״ — הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִיעוּטִין,מתני' יוצא דופן - על ידי סם נפתחו מעיה והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת: כל הנשים - לענין נדה: מטמאות - מכי אתא דם לבית החיצון אע"ג דהעמידוהו כותלי רחמה: בבשרה - משמע בתוך בשרה: לחוץ - בגמרא יליף לה: שנזדעזעו אבריו - נעקר שכבת זרע מגופו: גמ' אלא כעין שהזריעה - כגון נימוק הולד כדאמר בהמפלת (לעיל נדה כו.) שליא בבית הבית טמא כו' רבי שמעון אומר הולד נימוק ואמר בגמרא מודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה ויליף טעמא מהכא אבל רבנן לא צריך להו קרא להכי דהא לדידהו כיון דאמרי הבית טמא לית להו נימוק ופשיטא דאמו טמאה לידה: תלד - ואם נקבה תלד דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים: לחייב על כל בן ובן - שאם טבלה לאחר י"ד לנקבה ושמשה ונתעברה וילדה לאחר שמונים מביאה שני קרבנות: תורת היולדת - משמע תורה אחת ליולדת ולדות הרבה: שלפני מלאת - ילדה עכשיו וילדה לאחר שמונים קמא הוי לפני מלאת ובתרא הוי לאחר מלאת: זאת - משמע כמו שמפורש בענין קרבן אחד לולד אחד: הני מילי - דאין מביאה על שלפני מלאת ולאחר מלאת קרבן אחד: בתרי עיבורי - שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמונים: כגון יהודה וחזקיה - דאמרינן בהמפלת (לעיל נדה כז.) שנשתהא אחרון אחר הראשון ג' חדשים: מודה ר"ש - ביוצא דופן: שאינו קדוש - קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים וכאבנים לדמיהם ויוצאין לחולין ליגזוז וליעבד: לידה לידה - כתיב בקדשים (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב או עז כי יולד וכתיב בבכור (דברים ט״ו:י״ט) אשר יולד: מאדם - לענין טומאה וטהרה דכתיב וילדה זכר: אמו מאמו - בבכור כתיב (שמות כב) שבעת ימים יהיה עם אמו ובקדשים כתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו: שכן אם בהמת קדשים פיגול נותר וטמא - אם בתרוייהו כתיב אמו ותרוייהו בהמת קדשים ופגול ונותר וטמא נוהג בהם לאפוקי אדם דליתיה בכל הני: פשוט - אדם משתעי בין בפשוט בין בבכור וכן קדשים הוו פשוטים. ובין באדם ובין בקדשים לא משתעו בזכרים לחודייהו טפי מבנקבות לאפוקי בכור דליתיה אלא בזכרים. ותרוייהו בין אדם בין קדשים לא הוו קדושין מאליהם אבל בכור קדושתו מאליו. ובין קדשים ובין אדם לא הוו מתנות כהונה כגון שלמים לבעלים הן לאפוקי בכור דהוי ממתנות כהונה: דמסייע ליה לרבי יוחנן - דאמר דמודה ר"ש ביוצא דופן דקדשים: זאת תורת העולה היא העולה - ומהאי קרא נפקא לן בזבחים (דף כז:) פסולין שאם עלו לא ירדו דכתיב על מוקדה משתעלה תוקד וכתב רחמנא זאת דמשמע מיעוטא כלומר זאת אם עלתה לא תרד אבל אחרת אע"פ שעלתה תרד וכתיב היא דמשמע מיעוטא וכתיב העולה דמשמע העולה עולה כשרה ולא פסולה. והני תלתא מיעוטי ממעטי הני תלתא פסולי:מתני' יוצא דופן. ממקום שמזרעת. ואם תאמר למה לי קרא נילף לידה לידה מבכור כדילפינן לענין קדשים בסמוך וי"ל דאי לאו קרא הוה דרשינן מתלד לרבות יוצא דופן כדדריש ר"ש: כעין שהזריעה. פרש"י ולרבנן לא צריך קרא דהא סברי בהמפלת (לעיל נדה כו.) דרובן אינם נימוקים ומיהו איצטריך להיכא דהושיטה חיה ידה במעי אשה ומעכב את הולד דטמאה לרבנן וי"ל דתרתי ש"מ: מודה ר"ש בקדשים שאינו קדוש. בפ' בתרא דבכורות (דף נז:) גבי ר"א ברבי יהודה דאית ליה יוצא דופן קדוש אמר סבר לה כר"ש דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ותימה דהא ר"ש מודה דבקדשים אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן הכא וכדמוכח נמי בברייתא דמייתי בסמוך וי"ל דסבר כר"ש ועדיפא מדר"ש דאפילו בקדשים קאמר דקדוש: גמר לידה לידה מבכור. בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) במעילה גבי ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת יליף אמו אמו מבכור והכל אחד כדמוכח בשמעתין וא"ת דבפרק מרובה (ב"ק דף עז:) אמר כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים וקאמר למעוטי מאי אי למעוטי קדשים בהדיא כתיב בהו או כשב פרט לכלאים אם למעשר תחת תחת יליף מקדשים ואי לבכור העברה העברה יליף ממעשר והשתא אמאי אצטריך למילף בכור ממעשר ומעשר גופיה ילפינן מקדשים הוה ליה למימר דנילף בכור לידה לידה או אמו אמו מקדשים וי"ל דלא ילפינן לידה לידה או אמו אמו אלא כגון הכא דאיירי בלידה או במעילה דאיירי בענין אמהות וא"ת ובשמעתין אמאי צריך ג"ש דלידה לידה או אמו אמו נילף פסול יוצא דופן בקדשים מג"ש דתחת ממעשר ומעשר מג"ש דהעברה מבכור וי"ל דג"ש דלידה ודאמו צריך לשום דרשה אחריתי: הנך נפישין. וא"ת דבפרק יש בכור (בכורות דף מז:) אר"ש דיוצא דופן בכור לנחלה הוי דיליף מוילדו לו בנים לידה לידה מאשה דאית ליה הכא דהוי ולד והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר (מתנות) וי"ל דאדם מאדם עדיף שכן אין שייך בהו פגול נותר וטמא דאינו קדשים ושייך בהו טומאה וטהרה ובפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר פשוט מפשוט עדיף אע"ג דהנהו נפישי התם משום דהוי בהמה מבהמה אבל הכא דבהמה מאדם לא: זאת היא העולה. הכי כתיב קרא זאת תורת העולה היא העולה הרי ג' מיעוטי זאת והיא וה' דהעולה תנינא דהעולה קמא דריש רבא בתמיד נשחט (פסחים נח:) העולה עולה ראשונה מהני ג' מיעוטי ממעט הנך ומתורת מרבינן אינך פסולין דאם עלו לא ירדו כר"ש וא"ת והא ר' יהודה סבר בפ"ק דזבחים (דף כד) דרצפה מקדשת כמזבח ואם כן כולם יעלו והיכי משכחת פסול בכל הנהו לבר מהני ג' כיון דאם עלו לא ירדו וי"ל כגון שיש הפסק בין הבהמה לרצפת עזרה ואם תאמר והיכי ממעט הני ג' פסולי הא צריך חד מיעוט לרובע ונרבע ולכל הנהו דמודה רבי שמעון בהו דאם עלו ירדו וי"ל דנשחטה בלילה ויצא דמה ממעט תרוייהו מחד מיעוטא דשקולים הם וא"ת קדשי קדשים ששחטן בדרום דאמר בריש מעילה (דף ב:) דאליבא דר' יהודה כ"ע ל"פ דתרד אמאי הא ליכא מיעוטא רביעית ולר"ש נמי לרבא דאמר תרד הא פסולן בקדש הוא דהא אית ליה הכשר בקדשים קלים דכשרים בדרום כמו שאפרש דהיכא דאית ליה הכשר בעלמא איקרו פסולן בקדש וי"ל דשחיטה בדרום הוי כעין שחיטת חוץ וכמו דחנקינהו דמי כדקאמר התם לר"ש: