Niddah 46b · Talmud

לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִשְׁוָה הַכָּתוּב הַקָּטָן כַּגָּדוֹל לִזְדוֹן שְׁבוּעָה וּלְאִיסָּר וּלְבַל יַחֵל, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב עַל הֶקְדֵּשׁוֹ קׇרְבָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶה הַדָּבָר״. קָתָנֵי מִיהַת לְאִיסָּר וּלְ״בַל יַחֵל״ חַיָּיב. אֵימָא: לְאִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״. אִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״ — מָה נַפְשָׁךְ: אִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא — מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי, וְאִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא — אִיסּוּר נָמֵי לֵיכָּא, לְאוֹתָן הַמּוּזְהָרִים עָלָיו. שְׁמַע מִינַּהּ: קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת — בֵּית דִּין מְצוִּּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ הוּא, וְאָכְלוּ אֲחֵרִים. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים — לוֹקִין״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״אֵין לוֹקִין״ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים, רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין לוֹקִין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ: לוֹקִין! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. גּוּפָא: הִקְדִּישׁ וְאָכְלוּ אֲחֵרִים — רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין לוֹקִין, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לוֹקִין. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר: מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ מִדְּרַבָּנַן. מֵתִיב רַב יִרְמְיָה: יְתוֹמָה שֶׁנָּדְרָה — בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן, אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּרַבָּנַן; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא, אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּאוֹרָיְיתָא? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי דְּרַבָּנַן — דְּרַבָּנַן הוּא, אִי דְּאוֹרָיְיתָא — קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא, וְאֵין בֵּית דִּין מְצוִּּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. וְהָא כִּי גָדְלָה אָכְלָה בַּהֲפָרָה קַמַּיְיתָא! אָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי: בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְהוּא שֶׁבָּעַל. וְהָא אֵין בַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין, כִּדְרַב פִּינְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כׇּל הַנּוֹדֶרֶת — עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת. אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים — אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, מִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. סַבְרוּהָ, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לָאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא — אָתֵי גַּבְרָא דְּאוֹרָיְיתָא וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן — אָתֵי גַּבְרָא דְּרַבָּנַן וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא? לָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא בְּסֵדֶר עוֹלָם: ״אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״, יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה — יֵשׁ לָהֶן, שְׁלִישִׁית — אֵין לָהֶן. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן תְּנָא סֵדֶר עוֹלָם? רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יוֹסֵי תָּנֵי לַהּ, וְלָא סָבַר לַהּ. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּתַנְיָא: עִיסָּה שֶׁנִּדְמְעָה, אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה —

לפי שמצינו שהשוה הכתוב - מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו: זה הדבר אשר צוה וגו' - כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא: אימא לאיסור בל יחל - כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות: אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא - מכי יפליא לנדור נדר: מילקא נמי לילקי - דהא כל זמן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל: איסורא נמי ליכא - עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא: ומשני לעולם דרבנן ואיסורא אמאן קאי על אותן המוזהרים עליו להפריש מאיסורא: ש"מ כו' - פלוגתא היא בפרק חרש שנשא פקחת ביבמות (דף קיד.): אלא הכא במאי עסקינן כו' - ולעולם כדקתני ולאיסר ולבל יחל דהוי מלקות גמור ואפ"ה לא תסייעיה לרב הונא מהא דהא דקתני מלקות אהקדש קטן לאו לדידיה קאמר אלא לאחרים שאכלו את הקדשו: מדרבנן - כלומר מ"ד אין לוקין מוקים להא דקתני לאיסר ולבל יחל כדאוקמינן לאיסור בל יחל איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא דכי יפליא דקתני שהשוה הכתוב אסמכתא בעלמא: יתומה - שהשיאתה אמה דבת מיאון היא דנשואין דידה מדרבנן: בעלה מפר נדרה - ולא קרי לה יתומה אלא בקטנותה כל זמן שראויה למיאון: אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש - לא הוי נדרו נדר אלא מדרבנן מש"ה בעלה מפר לה דאתו נשואין דרבנן כו': והא לכי גדלה אכלה - בההיא הפרה דלאו הפרה היא ונמצא גדול אוכל נבלות: כל שעה - ואף משגדלה: והוא שבעל - לאחר שגדלה דהויא הך בעילה קדושין גמורין דאורייתא דמעשה גדולה מעשה הלכך אתו נישואין דאורייתא ומבטלין נדרא דאורייתא: אין הבעל מפר - נדרים הקודמין לנישואין במסכת נדרים והאי נדר קדם להך בעילה דאורייתא: כדרב פנחס - כלומר לא תוקי לה לברייתא כשהבעל מפר לה כל שעה ושעה לעולם נדרה דאורייתא ודקשיא לך אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא אהכי מבטלת דכל הנודרת כו': על דעת בעלה - והך קטנה על דעתו של זה נדרה וכי אמרינן אין הבעל מפר בקודמין היכא דלית לה בעל בשעת נדר כלל: לעונת נדרים - היינו מופלא הסמוך לאיש שנדריו נבדקין: סברוה - רבנן בני הישיבה דבעו לאותובי לרב כהנא מהכא: תרומה דאורייתא - וקאמר משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה ותרומה והקדש ונדר חדא היא דמקדשה בדבורו שקורא עליה שם: אבל שלישית - לעתיד לבא: ירושה ראשונה - של יהושע: ושניה - בימי עזרא: יש להן - כלומר בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה: אין להם - כלומר אינה ירושה דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה דלא בטלה קדושתה מגזרת הכתוב: ואמר רבי יוחנן - בעלמא: מאן תנא סדר עולם רבי יוסי - דהוא סתמה כי היכי דסתם מתניתין ר"מ: תני ולא סבר לה - להא דרשא דקתני שלישית אין להן אלא ודאי בטלה קדושת הארץ ותרומתה דהשתא דרבנן: עיסת חולין שנדמעה - כגון שנפל סאה של תרומה לתוך פחות ממאה של חולין:

אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. וא"ת ואמאי פריך בפשיטות דלילקי הא איכא אמוראי דאמרי דנדרו נדר לענין שאם אכלו אחרים שלוקין אבל הוא לא לקי דקטן הוא לעונשין וי"ל דהכי פריך אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מילקא נמי לילקי: לאותן המוזהרין עליו. תימה א"כ היכי ס"ד דלחייבו קרבן לפי שמניחין לו לעבור על נדרו וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר: כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים. וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקמא אלא כשאכל בעצמו דאפי' נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהם בקונם דהוי כהקדש וי"ל דניחא ליה לאוקומי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו: רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין. וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות (זבחים עח.) גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' שנים או ג' ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א"כ הל"ל כשאכלו הוא בעצמו ובהביא שתי שערות נמי לא איירי דא"כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום א': אין ב"ד מצווין להפרישו. וא"ת לרב הונא דאמר שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו ותו מה משני הא בעי רבי יוחנן למימר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) דב"ד מצווין להפרישו וי"ל דלמסקנא דקאמר דעל דעת בעלה נודרת אתי שפיר והוה מצי למימר השתא וליטעמיך הא סבר ר' יוחנן דב"ד מצווין להפרישו אלא דבלא"ה פריך שפיר: כדרב פנחס דאמר על דעת בעלה היא נודרת. והוי כמו אלא אע"ג דלא כתוב בספרים אלא וכעין זה יש בפ' אע"פ (כתובות דף נט.) אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דאין בספרים אלא ובנדרים (דף יג) יש בספרים אלא וא"ת א"כ אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מפר לאשתו אפי' אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דעל דעתו נודרת וי"ל דאיצטריך לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר א"נ משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת ואע"ג דהכא לא הוו אלא נישואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת על דעתו: אי אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. וא"ת אדפריך מרבי יוסי לסיועי מדרבי יהודה דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי"ל דר' יהודה נמי אית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול:

נדה מו:

Navigate the library