Niddah 56a · Talmud

מִמָּקוֹם טָמֵא — אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ טְמֵאִין? דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה יוֹכִיחַ, שֶׁבָּא מִמָּקוֹם טָמֵא וְטָהוֹר. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּא מִמְּקוֹם טוּמְאָה יִהְיֶה טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זוֹבוֹ טָמֵא... וְזֹאת״ — לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטוּמְאָה. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי הָאַמָּה, מְנָלַן דְּטָהוֹר? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טְמֵאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וּמִפִּי הָאַמָּה טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: דּוּמְיָא דְּרוֹק, מָה רוֹק שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, אַף כֹּל שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. יָצָא דָּם שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. וַהֲרֵי חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְאָמַר מָר: חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה מְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין. טוּמְאַת מַשְׁקִין — אִין, אֲבָל לָא טוּמְאָה חֲמוּרָה! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: דּוּמְיָא דְּרוֹק, מָה רוֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְחוֹזֵר וְנִבְלָע — אַף כׇּל מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא, וְחוֹזֵר וְנִבְלָע. יָצָא דָּם, שֶׁאֵינוֹ מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא. יָצָא חָלָב שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַגֵּל וְיוֹצֵא — אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִבְלָע. וְנֵילַף מִ״זּוֹבוֹ״, מָה ״זוֹבוֹ״ שֶׁאֵין מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא מְטַמֵּא, אַף כֹּל! אָמַר רָבָא: מִ״זּוֹבוֹ״ לֵיכָּא לְמֵילַף, שֶׁכֵּן גּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים. וְהַשֶּׁרֶץ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שֶׁרֶץ שֶׁיָּבַשׁ וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת״ — טָמֵא. וְהָאֲנַן תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּכוּלָּן, הָא — בְּמִקְצָתָן. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי בִּיסְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״בָּהֶם״ — יָכוֹל בְּכוּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵהֶם״. אִי מֵהֶם — יָכוֹל בְּמִקְצָתָן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּהֶם״. הָא כֵּיצַד? כָּאן — בְּלַח, כָּאן — בְּיָבֵשׁ. אָמַר רָבָא: הָנֵי זְבוּגֵי דְּמָחוֹזָא, כִּי שִׁלְדָּן קַיֶּימֶת — טְמֵאִין. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁרֶץ שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת — טָמֵא. מֵיתִיבִי: נִמְצָא שֶׁרֶץ שָׂרוּף עַל גַּבֵּי הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלֵית הַמְּהוּהָא — טְהוֹרִין, שֶׁכׇּל הַטְּמָאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן! אָמַר רַבִּי זֵירָא: לָא קַשְׁיָא — הָא בְּכוּלָּן, הָא בְּמִקְצָתָן. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי בִּיסְנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״בָּהֶם״ — יָכוֹל בְּכוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵהֶם״. אִי ״מֵהֶם״ — יָכוֹל בְּמִקְצָתָן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּהֶם״. הָא כֵּיצַד? כָּאן — בְּשָׂרוּף, כָּאן — בְּשֶׁאֵינוֹ שָׂרוּף. מְטַמְּאִין לַחִין. זָב — דִּכְתִיב ״רָר בְּשָׂרוֹ״, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרוּקּוֹ — דִּכְתִיב ״כִּי יָרוֹק הַזָּב״, כְּעֵין רוֹק. שֶׁרֶץ — ״בְּמוֹתָם״ אָמַר רַחֲמָנָא, כְּעֵין מִיתָה. שִׁכְבַת זֶרַע הָרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ, נְבֵלָה — דִּכְתִיב ״כִּי יָמוּת״ — כְּעֵין מִיתָה. אִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּפוֹשְׁרִין, אוֹ דִלְמָא תְּחִילָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין? יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר: מֵעֵת לְעֵת, תְּחִילָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוֹפוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ פּוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת כּוּ׳. אָמַר שְׁמוּאֵל: טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בִּכְזַיִת, אֲבָל מְטַמֵּא טוּמְאַת רָקָב. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁיָּבַשׁ וְאֵין יָכוֹל לִשְׁרוֹת וְלַחֲזוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה — טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בִּכְזַיִת, אֲבָל טָמֵא טוּמְאַת רָקָב. מַתְנִי' הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי — מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ״, אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד. וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶּחָלוּק — מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר ״בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֶּתֶם״, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח, בֵּין יָבֵשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שְׁעַת שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח. גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״עַד שְׁעַת כִּבּוּד״ — חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, אוֹ דִלְמָא חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּד? וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: ״כַּבֻּיד וְלָא בְּדֻיק״. אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק — הָא לָא בְּדִק, אִי אָמְרַתְּ חֶזְקָתוֹ מִתְכַּבֵּד — הָא מִתְכַּבֵּד.

ממקום טומאה - ממקום שזובו יוצא שהוא טמא בשבילו: דם היוצא מפי אמתו - של זב גמור יליף ליה לקמן דטהור: יכול דם היוצא מפיו - של זב יהא נדון כרוק ודם היוצא מפי אמתו יהא נדון כזוב: ואיפוך אנא - וזאת לרבות דם והוא להוציא מי רגלים: שמתעגל - מתאסף הרבה כאחד ואח"כ יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע: דם אין מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק: וחוזר ונבלע - כשאינו מוציאו: אף כל כו' - כגון סילון של מי רגלים חוזר ונבלע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא חלב אע"ג שמתעגל אינו חוזר ונבלע: ושלדו - דפוס צורתו: קיימת - שלא נשבר ונתפזר: בכולן - בשכולו שלם טמא אפילו יבש: בהם - בשרצים כתיב (ויקרא י״א:כ״ו) כל הנוגע בהם: מהם - וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא (שם): זבוגי - פרוי"ט הנמצאים יבשים במחוזא והוא צב ויש שקורין אותו בלע"ז בו"ט: המהוהא - בלויה ונרקבת: רר - כעין ריר שהוא לח כמו (שמואל א כ״א:י״ד) ויורד רירו על זקנו: תחילתו אע"פ שאין סופו - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף כשיכלה מעת לעת: יהודה בן נקוסא אומר - אין צריך שיהו המים פושרין בסוף אכן יהו על השרץ כמעת לעת אע"פ שאין סופן וקולא היא דאי לא הדר בהכי טהור ואע"ג דאי הוו פושרין כל מעת לעת הוה הדר: טומאת רקב - מלא תרווד ממנו מטמא במגע ומשא ואהל: מתני' ומטמא בין לח ובין יבש - הכתם או השרץ בין שנמצאו לחין בין שנמצאו יבשין מטמא כל טהרות שנמצאו במבוי מיום כיבודו ושעשתה האשה מיום כבוס: היבש מטמא למפרע - עד שעת כיבוד או כיבוס דאיכא למימר לאחר כיבוס מיד נפל. אבל הלח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה לא דהא לח הוא ואי מההיא שעתא נפל הוה מתעביד יבש: גמ' חזקתו בדוק - מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת הכיבוד ומשום הכי טהרות דקודם כיבוד טהורות: או משום דחזקתו מתכבד - דאי הוה התם בשעת כיבוד הוי נפיק האי שרץ מחמת כיבוד: דאמר כביד ולא בדיק - כבדתיו ולא בדקתיו. אי אמרת דהא דמטהרין הנך דמקמי כיבוד משום דחזקתו שבדקו בשעת כיבוד הא לא בדיק וטהרות דמקמי כיבוד נמי טמאו' ואי אמרת כו':

דם היוצא מפיו טהור. בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה.) מוקי בשותת דאי לאו הכי טמא משום צחצוחי הרוק: דם היוצא מפי האמה. ואם תאמר הא כבר ממעטינן בריש בנות כותים (לעיל נדה דף לב:) איש מאודם ויש לומר דהיינו דאין נעשה זב ע"י ראיית אודם אבל אם כבר נעשה זב ליהוי דם היוצא מפי האמה טמא כמו רוקו ולכך צריך קרא הכא למעוטי: וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה. מוי"ו דוזאת קדריש כי היכי דדרשינן לעיל כיחו וניעו מוי"ו דוכי ירוק אבל זאת בכל דוכתי אתא למעוטי והאי זאת נמי אתא למעוטי דבת"כ מצריך תרי מיעוטי זאת וטמא הוא חד למעוטי זיעה וליחה סרוחה וחד למעוטי דם היוצא מפיו ומפי האמה: מה רוק שמתעגל ויוצא כו'. מכח ריבויא דוכי ירוק הזב בטהור ודוזאת דריש הכי אבל אי לאו הני קראי הוה ממעטינן כולהו כיחו וניעו ומי רגלים מטמא הוא כמו דם היוצא מפי האמה וא"ת ולמה לי תרי קראי וכי ירוק לכיחו וניעו וזאת למי רגלים וי"ל דמוכי ירוק לא הוה דרשינן אלא כיחו וניעו שיוצא דרך הפה או מי האף נמי לרבי יוחנן דדמי כמו רוק ומוזאת לא הוה מרבינן אלא מי רגלים שיוצאין מפי האמה כמו זוב דקרא דוזאת גבי זוב כתיב או משום דבאין ממקום טמא מיהו קשה דמשמע דהוה מרבינן חלב האשה מוזאת אם היה חוזר ונבלע ואמאי והא אפילו כיחו וניעו לא הוה מתרבי מוזאת אי לאו ריבויא דוכי ירוק וצריך לומר דאי לאו ריבויא דוכי ירוק הוה מוקמינן וזאת לכיחו וניעו דוקא דהוי כעין רוק אבל השתא דכתיב וכי ירוק אייתר וזאת לכל דבר המתעגל ויוצא וחוזר ונבלע: ונילף מזובו. אי זיבה לאו מעין הוה דבעיא היא בפרק בנות כותים (לעיל נדה לד:): אי בהם אי מהם כו'. ואע"ג דמהאי בהם ומהם דרשינן בפ"ק דחגיגה (דף יא.) ששיעורו בכעדשה התם אסמכתא הוא דשיעורים הלכה למשה מסיני: שרץ שנשרף. ק"ק דלא עריב יבש ושרוף בהדי הדדי דמחד קרא קדריש להו: שכבת זרע בראויה להזריע. ואם תאמר והלא שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו ראוי להזריע ומטמא ויש לומר דמין ראוי להזריע בעינן ואפי' שאינו יורה כחץ כיון שהוא לח חשיב מין שכבת זרע הראוי להזריע:

נדה נו.

Navigate the library