Niddah 16a · Talmud

כְּמִין נֵפֶל. וְהָא ״לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ, לֵידַע אִם נֵפֶל הִפִּילָה אִם רוּחַ הִפִּילָה, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר נֵפֶל הִפִּילָה — לֵידַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דְּחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִים שָׁם — וַדַּאי גְּרָרוּהוּ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב נַחְמָן: וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן? אֲמַר לְהוּ מִדְּאָמַר הוּנָא חַבְרִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה, וּלְבַסּוֹף רָאֲתָה — חוֹשֶׁשֶׁת לְוִסְתָּהּ, וְחוֹשֶׁשֶׁת לִרְאִיָּיתָהּ. אַלְמָא וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי קָאָמַר לְהוּ: טַעְמָא דְּרָאֲתָה, הָא לֹא רָאֲתָה — אֵין חוֹשְׁשִׁין, אַלְמָא וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן. אִיתְּמַר: אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה, וּלְבַסּוֹף בָּדְקָה — אָמַר רַב: בָּדְקָה וּמָצָאת טְמֵאָה — טְמֵאָה, טְהוֹרָה — טְהוֹרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ בָּדְקָה וּמָצָאת טְהוֹרָה נָמֵי טְמֵאָה, מִפְּנֵי שֶׁאוֹרַח בִּזְמַנּוֹ בָּא. לֵימָא, בִּוְסָתוֹת קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר דְּרַבָּנַן. אָמַר רַבִּי זֵירָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, כָּאן — שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ כְּשִׁיעוּר וֶסֶת, כָּאן — שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּשִׁיעוּר וֶסֶת. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בִּוְסָתוֹת גּוּפַיְיהוּ קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, וּמַר סָבַר: וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה נִדָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: תִּבָּדֵק, וְהָנֵי תַנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: טְמֵאָה נִדָּה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: תִּבָּדֵק. אָמַר אַבָּיֵי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, דִּתְנַן: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה, שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. טַעְמָא דְּאִיכָּא חֲרָדָה, הָא לֵיכָּא חֲרָדָה — טְמֵאָה, אַלְמָא וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא. לֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי בְּהָא נָמֵי פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא: הָרוֹאָה דָּם מֵחֲמַת מַכָּה, אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ — טְהוֹרָה, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי אוֹמֵר: אִם יֵשׁ לָהּ וֶסֶת — חוֹשֶׁשֶׁת לְוִסְתָּהּ. מַאי לַָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, וּמַר סָבַר וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן? אָמַר רָבִינָא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא וְסָתוֹת דְּרַבָּנַן, וְהָכָא בְּמָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא קָמִיפַּלְגִי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִשָּׁה טְהוֹרָה וְדָם טָמֵא, דְּקָאָתֵי דֶּרֶךְ מָקוֹר. וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי: אִי חָיְישַׁתְּ לְוֶסֶת, אִשָּׁה נָמֵי טְמֵאָה, וְאִי לָא חָיְישַׁתְּ לְוֶסֶת, מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָהוֹר הוּא. מַתְנִי' בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים עַל כׇּל תַּשְׁמִישׁ וְתַשְׁמִישׁ, אוֹ תְּשַׁמֵּשׁ לְאוֹר הַנֵּר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: דַּיָּהּ בִּשְׁנֵי עֵדִים כׇּל הַלַּיְלָה.

כמין נפל - הלכך ספק וספק הוא דדלמא מעיקרא לאו נפל הוא: ודאי גררוהו - הלכך ודאי וודאי הוא: וסתות דאורייתא או דרבנן - הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה דאורייתא היא דאם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע או דרבנן הוא דאצרכוה ואם לא בדקה טהורה: ולבסוף ראתה - בבדיקה ראשונה שבדקה עצמה לאחר זמן ומצאתה טמאה: חוששת לוסתה וחוששת לראייתה - אם זמן וסתה קודם מעת לעת של ראייתה מטמאינן טהרות דוסתה ואילך דלמא בזמנו בא ואם מעת לעת של ראייתה קודם לוסתה דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת אזלינן בתר ראייה וטמאה מעת לעת. וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה דחוששת לוסתה והא דנקט ראתה משום דבעי למימר וחוששת לראייתה: טעמא דראתה - דכיון דבבדיקה ראשונה מצאתה טמאה אם בדקה נמי בשעת וסתה הוה משכחא: דכ"ע - אפי' רב מודה דוסתות דאורייתא והא דקאמר דבמצאתה טהורה טהורה כשבדקה בשיעור וסת של וסתה דודאי אי הוה דם הוה משכחא ושמואל סבר אפי' הכי טמאה דאורח בזמנו בא הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש: וכאן שלא בדקה עצמה כו' - הא דקאמר לעיל וסתות דאורייתא וטמאה אפילו לרב בשלא בדקה עצמה בשיעור וסת ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טמאה ואיכא דאמרי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: טמאה נדה - אם הגיע וסתה ולא בדקה. קסבר וסתות דאורייתא: תבדק - לאחר וסתה מצאתה טמאה טמאה משעת וסתה טהורה טהורה: אף אנן נמי תנינא - דלרבי מאיר וסתות דאורייתא: במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת: הרואה דם מחמת מכה - שיש לה במעיה: אפי' בתוך ימי נדתה - כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה: טהורה - דתלינן במכה שבאותו מקום: אם יש לה וסת חוששת לוסתה - כלומר כשאין לה וסת קבוע מודינא לך שאף על פי שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו: מקומו טמא - וכל דם הבא דרך שם ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב ואם נגעה בטהרות טמאים. וקאמר ליה רבי כו' ולהקל על דבריו בא וה"ק אם יש לה וסת כלומר אם אתה אומר לטמאה מפני וסתה חוששת לוסתה כלומר יש לך לטמאה טומאת שבעה והואיל ואינך חושש לכך שהרי אתה אומר טהורה משום נדה שוב אין לה טומאה: מתני' שני עדים - חדשים על כל תשמיש אחד לפניו ואחד לאחריו ולמחר תעיין בהם: או תשמש לאור הנר - ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו: דיה בשני עדים כל הלילה - אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. ואע"ג דמשמשת ולא ידעה אי חזאי ביני וביני בין לבית שמאי בין לבית הלל לא איכפת לן דלא הוצרכו לבדוק אלא לחומר טהרות:

וחוששת לראייתה. פרש"י לענין מעת לעת אע"ג דקי"ל כרבי דוסא דאשה שיש לה וסת דיה שעתה שלא בשעת וסת מודה דמטמא למפרע ועוד י"ל דהכא מיירי לענין שתהא מקולקלת למניינה: אלמא וסתות דאורייתא. השתא סבר הא דנקט ראתה לאשמועינן דחוששת לראייתה ולא חשבינן לה כאילו ודאי ראתה מזמן הוסת וה"ה דכי לא ראתה חוששת ואם תאמר היאך רוצה להוכיח דוסתות דאורייתא והלא אפי' אי וסתות דרבנן כיון דראתה עכשיו טמאה גם מזמן הוסת מספק וי"ל הני מילי לטהרות אבל מקולקלת למניינה לא הויא: אלמא וסתות דרבנן. וא"ת דלעיל (נדה דף טו.) אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה כו' אלמא וסתות דאורייתא וי"ל דהכא קאמר משמיה דרב וליה לא ס"ל ואליבא דרב איכא לקמן ב' לשונות אי נמי לעיל אתי כלישנא קמא דהכא: ורב נחמן בר יצחק אמר בוסתות גופייהו פליגי. נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן ובפ' יש בכור (בכורות דף מט:) פסיק כרב באיסורי ועוד דקיימא לן כר' יהושע דבסמוך לגבי רבי אליעזר וכחכמים לגבי ר' מאיר ואע"ג דתנן בפ' בנות כותים (לקמן נדה דף לט.) ברישא דהיתה במחבא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מ"מ נראה דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפרישית ועוד דאיכא דמוקי לה בפרק בנות כותים (שם) כרבי מאיר וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור"ח הילכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טהורה לבעלה ומיהו נראה לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת: ומר סבר וסתות דרבנן. נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת: במקור מקומו טמא קמיפלגי. ורשב"ג לטעמיה בריש תינוקת (לקמן נדה דף סו.) ואע"ג דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה (לקמן נדה נה:) אמר נמי דדם בעי רביעית והכא קאמר טמא אע"ג דליכא רביעית כדאמרינן בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מא:) מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה שמא הכא הלמ"מ הוא תדע שהמקור טמא והאשה טהורה: ב"ש אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש. פרש"י ב' עדים חדשים א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ומצנעת עד הבקר ובה"א דיה בב' עדים כל הלילה אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון [ועוד דמשמע או משמש לאור הנר אם רוצה להקל כב"ה ואפילו תשמש לאור הנר צריכה לב"ש בדיקה בכל תשמיש אבל לפירוש רש"י ולפירוש ר"י א"ש תשמש לאור הנר פי' שבודקת מיד מסתמא אם היתה שם טיפת חרדל היתה רואה אפי' על עד ישן. ולפירוש ר"י קיימא שפיר ב"ש אדם שעל העד אבל לעולם קיימא אדם שבתוך הפה דלישנא בתוך הפה דלישנא בתוך הפה הכי משמע גי'] וקשה דלפני תשמיש לא בעו חדשים אלא צנועות ועוד קשה מה שפירש לב"ה דלא מצרכי לבדוק בכל תשמיש דלעיל אמר דאינן צנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש זה בודקות בו לפני תשמיש אחר משמע דבכל תשמיש בודקות מיהו הא י"ל בודקות בתשמיש אחר שבלילה שניה ועוד קשה מה יודעת מתי שימש באחרונה שתבדוק אחריו ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז' ועוד קשה דקאמר ב"ש שמא תחפנה שכבת זרע בביאה שניה היה לו לומר בביאה אחרונה כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון ועוד דב"ה נקט נימוק וב"ש נקט לישנא אחרינא שמא תחפנה היה לו לב"ש נמי למינקט נימוק כיון דקאי על דם שברחם ולא על הדם שעל העד דהא בית הלל לא מצרכי בדיקה אחר תשמיש ראשון ועוד דקאמר מדברי כולן נלמד בעל נפש לא יבעול וישנה פירוש בלא בדיקה בינתים אפילו לבעלה גרידא הא לב"ה אף לטהרות לא צריכה בדיקה ונראה לר"י כפירוש רשב"ם דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש אחד לו ואחד לה והא דקתני צריכה היינו כלומר שהיא מכינה כדתנן בנות ישראל משמשות בב' עדים אחד לו ואחד לה אע"ג דלפני תשמיש אינה צריכה חדש אלא צנועות היינו לפי שאין העד מלוכלך כ"כ אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בשכבת זרע צריכות בכל פעם חדש וב"ה אומרים דיה בב' עדים כל הלילה מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש אך דלא מצרכי חדש וטעמא משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך משכבת זרע ואין ריוח בעד חדש ואפשר דאפילו צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש והשתא אתי שפיר הכל:

נדה טז.

Navigate the library