Niddah 34b · Talmud

וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה. וְשֶׁל נׇכְרִי טְהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי יִשְׂרְאֵלִית, חוּץ מִמֵּי רַגְלַיִם שֶׁבָּהּ. וְכִי תֵּימָא, הָכִי נָמֵי טְהוֹרָה מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל טְמֵאָה מִדְּרַבָּנַן. אַטּוּ מֵי רַגְלֶיהָ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מְטַמְּאוּ? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה: טְהוֹרָה אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. שְׁמַע מִינָּה. אָמַר מָר: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל טְמֵאָה בְּכׇל מָקוֹם, אֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה. תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב פָּפָּא, דְּבָעֵי רַב פָּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גּוֹיָה מַהוּ? בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה — לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא, כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ — לְאַחַר שְׁלֹשָׁה מַאי? יִשְׂרָאֵל דְּדָיְּיגִי בְּמִצְוֹת — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ, גּוֹיִם דְּלָא דָּיְיגִי בְּמִצְוֹת — לָא חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וְלֹא מַסְרִיחַ, אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ? תֵּיקוּ. דַּם טׇהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״לַזָּכָר״ — לְרַבּוֹת מְצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו, ״וְלַנְּקֵבָה״ — לְרַבּוֹת מְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ. מַאי מַעְיְנוֹתֶיהָ? אִילֵּימָא שְׁאָר מַעְיְנוֹתֶיהָ — מִזָּכָר נָפְקָא! אֶלָּא לְדָמָהּ, לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ. וּבֵית שַׁמַּאי? נְקֵבָה מִזָּכָר לָא אָתְיָא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְזָכָר שֶׁכֵּן טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, תֹּאמַר בַּנְּקֵבָה דְּלָא. וּבֵית הִלֵּל? לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבָה וְלָא בָּעֵי זָכָר, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה נְקֵבָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה, וְאֵינָהּ אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה — רַבִּי רַחֲמָנָא מַעְיְנוֹתֶיהָ, זָכָר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִם אֵינוֹ עִנְיָן ״לְזָכָר״ — תְּנֵהוּ עִנְיָן לִנְקֵבָה, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמַעְיְנוֹתֶיהָ — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְדָמָהּ, לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ. וּבֵית שַׁמַּאי? זָכָר מִנְּקֵבָה לָא אָתֵיא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִנְקֵבָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה מֵאוֹנֶס, תֹּאמַר בְּזָכָר דְּלָא. וּבֵית הִלֵּל? קָיְימִי בִּמְצוֹרָע, וּפָרְכִי מִילֵּי דְּזָב? וּבֵית שַׁמַּאי? שׁוּם טוּמְאָה פָּרְכִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אָמְרִי לָךְ בֵּית שַׁמַּאי: הַאי ״לְזָכָר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, ״לְזָכָר״ — כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, (הַאי), בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. וּבֵית הִלֵּל, נָפְקָא לְהוּ מִ״זֹּאת תּוֹרַת הַזָּב״ — בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי פָשֵׁיט רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּזָב, בָּעֵי הָכִי: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב קָטָן מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַגָּע? ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ אֲמַר רַחֲמָנָא. כֹּל שֶׁשִּׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ (מטמא) [מְטַמְּאָה] — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מְטַמְּאָה, וְהַאי כֵּיוָן דְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ לֹא מְטַמְּאָה — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי לֹא תְּטַמֵּא. אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִיהוּ חָזֵי תַּרְתֵּי — מִצְטַרְפָא, מְטַמְּיָא? אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב״ — בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, מָה גָּדוֹל — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מְטַמְּאָה, אַף קָטָן — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי מְטַמְּאָה. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא? מְקוֹם זִיבָה מַעְיָן הוּא וּמְטַמֵּא, אוֹ דִילְמָא לָאו מַעְיָן הוּא? אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ — לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּזָב גְּרֵידָא

ואפי' במעי עובדת כוכבים - שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו: חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה טמאים כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא: כי מיבעיא ליה לאחר ג' - דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במסכת שבת בפרק ר"ע: דדייגי - יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין: חביל - חם: שאר מעינותיה - כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות: מזכר נפקא - כיון דאתרבי מצורע למעינותיו אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר: אלא לדמה - דליתיה בזכר: ואסור בתשמיש המטה - בשבעת ימי ספירו דכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכם: תאמר בנקבה - מצורעת דליתא בכל הני. בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח:) איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת וגבי תשמיש נמי מחוץ לאהלו כתיב ולא מחוץ לאהלה הילכך לא אתיא מזכר ואיצטריך לנקבה לגופה ולעולם לשאר מעינות. ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם דשאר מעינות ילפינן מרוק מה רוק שמתעגל ויוצא הוא מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא ודם לאו מתעגל ויוצא הוא: ואם אינו ענין לשאר מעינותיה - דנפקי מלנקבה: שכן מטמאה באונס - לגבי זיבה: ופרכי מילי דזב - בתמיה: ה"ג ואי בעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו' - ול"ג נקבה כל שהיא נקבה כו' דא"כ מעינות למצורע מנא להו אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה ויליף זכר מנקבה למעינות והאי לזכר דמייתר להו לב"ה דרשי ליה ב"ש לזב קטן שמטמא בזיבה בן יומו ולא נפקא להו מאיש איש דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ותינוקת קטנה נפקא להו מאשה ואשה כדילפינן בריש פירקא ואייתר להו לנקבה דהכא לרבות מצורעת למעינותיה וב"ה נמי לא דרשי איש איש מיהו נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מטמא בזיבה: כי פשיט - כי דריש: מהו שתטמא - שניה לא מיבעיא לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי והזב את זובו וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא זאת תורת הזב דהיינו חדא ראייה דחדא זיבה כתיב בקרא (ויקרא ט״ו:ל״ב) ואשר תצא ממנו שכבת זרע איתקש ראייה ראשונה לקרי אבל דקטן מאי מי אמרינן כיון דלקרי איתקש לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה. או דילמא כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות: מטמא - נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי: ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא כדתנן בפ"ק דמסכת כלים ושניה נמי לא תבעי לך דאפילו באדם טהור מטמיא במשא כדאמר לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) זוב מטמא במשא ויליף לה מזובו טמא הוא וההוא בראייה שניה כתיב דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן כי תיבעי לן ראשונה דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה (לקמן נדה דף נה:) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור: או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא: זובו טמא - היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים זב מבשרו זובו טמא: לימד על הזוב שהוא טמא - ואמר בדם הנדה (שם דף נה.) דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך דלא גרע משכבת זרע אלא למשא: אילימא בזב גרידא - דלאו מצורע למה לי קרא לטיפה עצמה פשיטא:

כי קמיבעיא ליה לאחר ג'. אע"פ שהש"ס קבעו בדברי רב פפא בשבת פרק ר"ע (שבת דף פו:) אינו מדברי רב פפא כדמשמע הכא וכי האי גוונא אשכחן פ' המקבל (ב"מ דף קיב.) דבעו מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אינו קונה ושכירות היא אמר להו עובר ובהגוזל קמא (ב"ק דף צט.) מוקי לה ההיא בעיא בשליח דאגרת דלא שייך אומן קונה בשבח כלי א"נ י"ל דהכל מדברי רב פפא והכא סבר המקשה דרב פפא בעי בין תוך ג' בין לאחר ג' מי אמרינן דכיון דאכלי שקצים ורמשים אף בתוך ג' מסריח וטהור או דלמא כיון דלא דייגי במצות אף אחר ג' טמא: אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה. וא"ת ולוקי ליה בדם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה:) בזב וי"ל דלא בעי לאוקמיה בהו משום דלא אשכחן בהו טומאה בשום מקום אבל דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן: ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב. הוה מצי למימר מאיש איש אלא דבעי לאוקמי בית הלל אפי' כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם: מקום זיבה מעין הוא או לא . וא"ת דבפ' דם הנדה (לקמן נדה דף נו.) משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר ונילף מזובו שאינו מתעגל וי"ל דהתם קאמר ונילף מזובו אי לאו מעין הוא א"נ אף על גב דאינו מתעגל כדקאמר התם מ"מ בעי ליה הכא אי כמעין הוא ורבינן ליה במצורע מקרא דלזכר כמו שאר מעינות כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כמו ברוקו ומימי רגליו: אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה. תימה וכי לא ידע רבא סיפא דברייתא דקתני בה בהדיא לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נה.) שעיר המשתלח יוכיח:

נדה לד:

Navigate the library