נדהסד:
טוען את הדף…
וְנֶאֱסַר יוֹם עֶשְׂרִים, מִפְּנֵי שֶׁאוֹרַח בִּזְמַנּוֹ בָּא. מַתְנִי' נָשִׁים בִּבְתוּלֵיהֶם כִּגְפָנִים, יֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ אָדוֹם, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ שָׁחוֹר, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מְרוּבֶּה, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מוּעָט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל גֶּפֶן יֵשׁ בָּהּ יַיִן, וְשֶׁאֵין בָּהּ יַיִן — הֲרֵי זֶה דּוֹרְקְטִי. גְּמָ' תָּנָא: דּוֹר קָטוּעַ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׂאוֹר יָפֶה לָעִיסָּה, כָּךְ דָּמִים יָפִין לָאִשָּׁה. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁדָּמֶיהָ מְרוּבִּין — בָּנֶיהָ מְרוּבִּין. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאִשָּׁה. תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִיסֵּת — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבַּע לֵילוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִיסֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת (ארבע) [אַרְבָּעָה] לֵילוֹת. רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כׇּל הַלַּיְלָה (כּוּלָּהּ) [שֶׁלָּהּ]. גְּמָ' אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וַאֲפִילּוּ רָאֲתָה. מִמַּאי? מִדְּקָא מְפַלֵּיג בְּסֵיפָא בֵּין רָאֲתָה בֵּין בְּשֶׁלֹּא רָאֲתָה, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא — לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה, בֵּין רָאֲתָה בֵּין לֹא רָאֲתָה. עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה. עַד כַּמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל זְמַן שֶׁנּוֹחֶרֶת. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: נְחִירָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא, אֶלָּא כׇּל זְמַן שֶׁהָרוֹק מָצוּי בְּתוֹךְ הַפֶּה מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ. נְחִירָה דְּקָאָמַר רַב, הֵיכִי דָמֵי? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב — עוֹמֶדֶת וְרוֹאָה, יוֹשֶׁבֶת וְאֵינָהּ רוֹאָה — בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה. עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְרוֹאָה, עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת וְאֵינָהּ רוֹאָה — בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה. עַל גַּבֵּי כּוּלָּם וְרוֹאָה, עַל גַּבֵּי כּוּלָּם וְאֵינָהּ רוֹאָה — בְּיָדוּעַ שֶׁחָיְתָה הַמַּכָּה. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: שִׁימְּשָׁה בַּיָּמִים — רַב אָמַר: לֹא הִפְסִידָה לֵילוֹת, וְלֵוִי אָמַר: הִפְסִידָה לֵילוֹת. רַב אָמַר: לֹא הִפְסִידָה לֵילוֹת, עַד ״מוֹצָאֵי שַׁבָּת״ תְּנַן. וְלֵוִי אָמַר: הִפְסִידָה לֵילוֹת. מַאי ״אַרְבַּע לֵילוֹת״ דְּקָתָנֵי? אַרְבָּעָה עוֹנוֹת. וּלְרַב, לְמָה לִי לְמִיתְנֵא ״אַרְבָּעָה לֵילוֹת״? אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּדַרְכָּהּ דְּבִיאָה בַּלֵּילוֹת. וּלְלֵוִי, לִיתְנֵי ״אַרְבָּעָה לֵילוֹת״, ״עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּשְׁרֵי לְמִבְעַל לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: פִּרְצָה דְּחוּקָה מוּתָּר לִיכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת. אִיתְּמַר: בָּעַל וְלֹא מָצָא דָּם, וְחָזַר וּבָעַל וּמָצָא דָּם, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: טְמֵאָה, וְרַבִּי אַסִּי אָמַר: טְהוֹרָה. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: טְמֵאָה, דְּאִם אִיתַהּ דַּהֲוָה דַּם בְּתוּלִים — מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי. וְרַבִּי אַסִּי אָמַר: טְהוֹרָה, דִּילְמָא אִתְרְמִי לֵיהּ כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: ״יָכוֹלְנִי לִבְעוֹל כַּמָּה בְּעִילוֹת בְּלֹא דָּם״. וְאִידָּךְ — שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל דְּרַב גּוּבְרֵיהּ. אָמַר רַב: בּוֹגֶרֶת נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, וְהָנֵי מִילֵּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה, אֲבָל רָאֲתָה — אֵין לָהּ אֶלָּא בְּעִילַת מִצְוָה וְתוּ לָא. מֵיתִיבִי: מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי (ארבע) [אַרְבָּעָה] לֵילוֹת מִתּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּיָהֵיב לַהּ כּוּלְּהוּ בִּימֵי קַטְנוּת,ונאסר יום עשרים - הבא שהרי למודה בעשרים ולא עקרתו אלא שני פעמים שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונה שלא ראתה שאחר השלשים שניים לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום שלשים השלישיים ולא ראתה עד יום עשרים לחדש כווסתה: מפני שאורח - זה שחזר לשוב יום עשרים בזמנו הראשון בא: מתני' כל גפן יש בה יין - כל אשה יש לה בתולים ודמים: ושאין לה הרי זה דור קטוע - וכיון שאין להן דמים מרובים אין בניהן מרובין: מתני' תינוקת נותנין לה ארבע לילות - לשמש ואפי' רואה אמרינן דם בתולים הוא: עד שתחיה המכה - מפרש בגמרא: הגיע זמנה לראות - ולא ראתה: עד מוצאי שבת - והיא ניסת ברביעי: גמ' אפילו ראתה - בבית אביה אמרו ב"ה הואיל ולא הגיע זמנה לראות נותנין לה עד שתחיה המכה: מדפליג בסיפא - בהגיע זמנה קתני חילוק בין ראתה ללא ראתה: שנוחרת - לקמן מפרש: שהרוק מצוי - שרואה מחמת תשמיש: עד מוצאי שבת תנן - ביום ובלילה: דשרי למבעל בשבת - אף ע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתח דחוק: וחזר ובעל - בתוך ארבע לילות: טמאה - דדם נדה הוא: בוגרת נותנין לה לילה הראשון - ואפי' לב"ה דאמרי בהגיע זמנה לראות ארבעה הני מילי נערה דמשיגיעו ימי הנעורים הוי זמנה אבל בוגרת לילה הראשון ותו לא: מתוך שנים עשר חדש - שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד ושהה שלשה חדשים וחזר ובעל ומצא דם וכן פעם שניה ושלישית ובא לפני רבי ואמר דם בתולים הוא:מתני' תינוקת: ד' לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדאמר בגמרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה: כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה. שרואה מחמת תשמיש תלינן כל היום המחרת וכל הלילה שאחריו אפילו לא שמשה בהם בדם בתולים ואפי' אינה נוחרת אבל תו לא תלינן הואיל ולא שמשה כדאמר לעיל בספ"ק (נדה דף יא:) עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש טמאה ורב מחמיר טפי דדוקא כשנוחרת ביום שלאחר תשמיש תלינן בו ובלילה שלאחריו אבל בלא נחירה לא: על גבי כולם ורואה על גבי כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה. לספרים דגרסינן הכי על גבי כלים ורואה ליכא לפרושי בידוע דאיכא הוכחה דהא לא מוכח ולא מידי הואיל ורואה אלא ה"פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה וכן צריך לומר בפ' דם הנדה לעיל (נדה דף נו:) בידוע שלפני הכבוס כלומר שיש לתלותו לפני הכבוס: רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. וא"ת בפ"ק דכתובות (דף ו:) דפריך למאן דאסר לבעול בשבת מדקאמר הכא עד מוצאי שבת וקאמר מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל ומשני לא כשבעל ופריך אי כשבעל מאי למימרא ומשני הא קמ"ל כדשמואל דאמר פרצה דחוקה כו' והשתא מאי פריך מאי למימרא הא אשמעינן טובא דלא הפסידה לילות כדקאמר הכא וי"ל דהתם איכא לישנא דשמואל אוסר למבעל לכתחלה וכן לרב ואיצטריך ליה לשנויי הכי לשמואל דאפילו אי כלוי סבירא ליה דהפסידה לילות: דשרי למבעל לכתחלה כדשמואל כו'. אף על גב דבפ"ק דכתובות (דף ו:) מייתי הך דשמואל אבעילה שניה מ"מ לפי האמת דשרי למבעל בתחלה נקט הכא דהוי רבותא טפי: רבי אסי אמר טהורה. ואף על גב דלית ליה הך סברא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מיהו ס"ל שפיר הא דרב גידל דלעיל ספ"ק (דף יא:) דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה אפילו מחמת תשמיש טמאה דאם איתא דדם בתולין הוא מעיקרא כששמשה הוה אתי ולא הוה לה למפסק מחמת תשמיש כיון דבתחלה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולין לא היה לה לפסוק כששמשה אבל הכא איירי דבעל ולא מצא דם ולהכי איכא למימר דבעל כדשמואל: שאני שמואל דרב גובריה. משמע הכא דשמואל לא שכיחא וכן בפרק קמא דחגיגה (דף יד:) גבי בתולה שעיברה פירוש שהושיבוה על פי החבית ואין ריחה נודף ובזה נודע שהיא בתולה ומפיק דכשרה לכהן גדול דאיכא למימר באמבטי עיברה דשכיח טפי מדשמואל וקשה דבפרק קמא דכתובות (דף ו:) קאמר רוב בקיאין בהטיה ויש לומר דהטיה דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה כבשאר ביאות: