נדהע:
טוען את הדף…
שְׁחִיטָתוֹ בַּצָּפוֹן, וְטָעוּן מַתְּנַת בְּהוֹנוֹת, וּסְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפָה, וְחָזֶה וָשׁוֹק, וְנֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְהוּנָּה לְיוֹם וָלַיְלָה. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל! שְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא. שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי לֹא אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הַמֵּת״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי חָפֵץ ה׳ לַהֲמִיתָם״! כָּאן בְּעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כָּאן בְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כִּי לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שׁוֹחַד״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״! כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״! כָּאן קוֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי בּוּרוּת: אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא? אָמַר לָהֶם: מֵת מְטַמֵּא, וְאֵין נְצִיב מֶלַח מְטַמֵּא. בֶּן שׁוּנַמִּית, מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא? אָמַר לָהֶן: מֵת מְטַמֵּא, וְאֵין חַי מְטַמֵּא. מֵתִים לֶעָתִיד לָבֹא, צְרִיכִין הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אוֹ אֵין צְרִיכִין? אָמַר לָהֶן: לִכְשֶׁיִּחְיוּ נֶחְכַּם לָהֶן. אִיכָּא דְאָמְרִי: לִכְשֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עִמָּהֶם. שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ, מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחְכַּם? אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה. אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם! אֶלָּא יְבַקְּשׁוּ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחׇכְמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי ה׳ יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה״. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, וּמְשַׁגֵּר לְאוֹהֲבָיו מִמַּה שֶּׁלְּפָנָיו. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּהָא בְּלָא הָא לָא סַגִּיא. מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְעַשֵּׁר? אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה, וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִילוּ! אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהָעוֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב״. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּהָא בְּלָא הָא לָא סַגִּי. מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ,שחיטתו בצפון ומתן בהונות וליום ולילה - כחומר אשם ותנופה וסמיכה וחזה ושוק כחומר שלמים דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות בפ' שתי מדות: לבית הפסול - דלמא לא מצורע הוא והוי שלמים וממעט זמן אכילתן ששורף את הנותר ליום ולילה והיה לו לאוכלו בשני ימים: כוותיה בחדא - דאשם לא קבע: ופליג עליה בחדא - שאין אשם בא על תנאי: בן השונמית - שהחיה אלישע מהו שיטמא לאחר שהחיהו מי חשוב כמת: נחכם להן - נתיישב בדבר: לאוהביו משגר ממה שלפניו - כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר: מאי קמ"ל - למה ליה למימר להו ירבה בישיבה הואיל וברחמים הדבר תלוי:וסמיכה ונסכין. פי' בקונטרס דבאשם ליכא סמיכה כדאמרינן במנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צב.) ולא עיין בה דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח ואילו אשם לא מפיק ובפרק כל הפסולין (זבחים דף לג.) פליגי אי סמיכת אשם מצורע דאורייתא או לא ומיהו לכ"ע סמיכה בעי ובפ"ב דנגעים (מ"ח) תנן בא לו [אצל] אשם סומך ב' ידיו עליו והא דקאמר הכא ואותו אשם טעון סמיכה היינו באקופי ידא למ"ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ומשום דסמיכתו חלוקה משאר אשמות קאמר הכי וכן נסכים נמי לא קתני משום ספקא דשלמים דהא תנן (מנחות דף צ:) דכל חטאת ואשם אין טעונין נסכים אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים אלא משום דחלוקה משאר אשמות קא חשיב לכל הנהו מילי דחלוק מינייהו: כאן בעושה תשובה וכו'. בספרי משני אהך קושיא כאן קודם גזר דין כו' ותימה דבר"ה פ"ק (דף יז:) אמר גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו מיתיבי השב בינתיים מוחלין לו לא שב בינתיים פירוש קודם גזר דין אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו ומשני לא קשיא הא ביחיד הא בצבור אלמא ביחיד אין תשובה מקרעת גזר דין של אדם ובשמעתין משמע דמועלת תשובה אפי' ביחיד דומיא דבני עלי ואפי' לאחר גזר דין דאילו קודם גזר דין פשיטא דהקב"ה מקבל תשובה ועוד דלהמיתם משמע לאחר גזר דין וי"ל דסוגיא דשמעתין כרבי יצחק דאמר יפה צעקה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין: כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך. לפי הפשט לא משמע שהקב"ה נושא את פניהם דלא כתיב ישא ה' פניך ומשמע שיפנה אליך להשלים לך שלום ובספרי נמי דריש שיסיר הקב"ה פנים של זעם מיהו הש"ס חשיב ליה כאילו כתיב פניך וטפי ה"ל להש"ס לאקשויי מהנה נשאתי פניך גם לדבר הזה דלוט (בראשית י״ט:כ״א) ומן וישא ה' פני איוב (איוב מ״ב:ט׳): כאן קודם גזר דין וכו'. תימה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) קאמר אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים מפני מה אתה נושא פנים לישראל אמר להם לא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כביצה משמע שמחלק בין עובדי כוכבים לישראל ואמאי לא משני כי הכא או הכא כהתם ויש לומר דלעולם שינויא דהכא עיקר וקרא דאמר לא ישא פנים מיירי בין בישראל בין בעובדי כוכבים בעובדי כוכבים אפילו קודם גזר דין שזהו קו המשפט ולישראל לאחר גזר דין אבל הוא נכנס להם לישראל לפנים משורת הדין ונושא להם פנים קודם גזר דין כדמשמע הכא מקרא דישא ה' פניו אליך ומלאכי השרת אמרו לפני הקדוש ברוך הוא למה נכנסת לישראל לפנים משורת הדין יותר מלעובדי כוכבים לישא להם פנים קודם גזר דין והשיב לא אשא להם פנים וכו': ואין נציב מלח מטמא. משמע אבל אי לא הוה נציב מלח מטמא אפילו לרבי שמעון נמי איכא למימר דמטמא אפילו באהל וכן נמי ציון מערתא דרבי בנאה בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נח.) אתי נמי כר"ש דאחר מתן תורה דאיקרו ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מתן תורה אין חילוק והרב רבי משה מפונטיז"א פירש דבנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נד.) מרבי מאו בקבר קברי מתים שלפני הדבור אלמא קודם מתן תורה מטמא אע"ג דלא איקרו אדם ואי אפשר לומר כך דהך סוגיא דכהן גדול לא אתיא אלא כרבי שמעון דממעט להו מאדם ועוד או בקבר גבי מגע כתיב ואחר מתן תורה מטמאין קברי עובדי כוכבים במגע ולא אימעוט לרבי שמעון אלא מאהל והכי מסיק בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא.) ונראה לפרש דלפני הדבור היינו קודם שנאמר פרשת אהל דהיינו קודם שהוקם המשכן כדאיתא בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף ס.) שמונה פרשיות נאמרו ביום הקמת המשכן וחשיב פרשת פרה ופרשת טמאין דס"ד כי ימות באהל מכאן ולהבא כתיב ולהכי איצטריך או בקבר וקאי ריבויא אכי ימות ולא אאדם וכי האי גוונא איכא בפ' בתרא דהוריות (דף י.) כי יהיה פרט שלפני הדבור דגבי זיבה: מתים לעתיד לבא צריכים הזאה. ואם תאמר אמאי לא בעי הך בעיא על בן השונמית דאיירי ביה וי"ל שמא משום דכתיב קרא לעתיד לבא (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים ומספקא ליה אי הך זריקה הויא שלישי ושביעי אי לא אבל בן השונמית פשיטא ליה דלא בעי הזאה: