Niddah 36a · Talmud

אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, לְמָה לִי שִׁבְעָה? בְּמַשֶּׁהוּ סַגִּיא! הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שֶׁתִּפְסוֹק מַשֶּׁהוּ, שֶׁיַּעֲלוּ לָהּ לְשִׁבְעָה נְקִיִּים. תָּא שְׁמַע: יְמֵי עִיבּוּרָהּ עוֹלִים לָהּ לִימֵי מְנִיקוּתָהּ, וִימֵי מְנִיקוּתָהּ עוֹלִים לָהּ לִימֵי עִיבּוּרָהּ. כֵּיצַד הִפְסִיקָה שְׁתַּיִם בִּימֵי עִיבּוּרָהּ, וְאַחַת בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ; שְׁתַּיִם בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ, וְאַחַת בִּימֵי עִיבּוּרָהּ; אַחַת וּמֶחֱצָה בִּימֵי עִיבּוּרָהּ, וְאַחַת וּמֶחֱצָה בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ — עוֹלִין לָהּ לְשָׁלֹשׁ עוֹנוֹת. בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, מִשּׁוּם הָכִי בָּעֵי הֶפְסֵק שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת, אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, לְמָה לִי הֶפְסֵק שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת? בְּמַשֶּׁהוּ סַגִּי! הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שֶׁתִּפְסוֹק מַשֶּׁהוּ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לָהּ לְשָׁלֹשׁ עוֹנוֹת. תָּא שְׁמַע: וְשָׁוִין בְּרוֹאָה אַחַר דַּם טוֹהַר, שֶׁדַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, מִשּׁוּם הָכִי דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, אַמַּאי דַּיָּה שְׁעָתָהּ? תְּטַמֵּא מֵעֵת לְעֵת! דְּלֵיכָּא שְׁהוּת. וּתְטַמֵּא מִפְּקִידָה לִפְקִידָה! כֵּיוָן דִּמְעֵת לְעֵת לֵיכָּא, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה נָמֵי לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. תָּא שְׁמַע: יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁסָּפְרָה וְלֹא טָבְלָה וְרָאֲתָה, הָלְכוּ בֵּית שַׁמַּאי לְשִׁיטָתָן, וּבֵית הִלֵּל לְשִׁיטָתָן. בִּשְׁלָמָא לְרַב, דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, מִשּׁוּם הָכִי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. אֶלָּא לְלֵוִי, דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, אַמַּאי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ? אָמַר לָךְ לֵוִי: אֲנָא דַּאֲמַרִי — כְּתַנָּא דְּשָׁוִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּשׁוֹפַעַת, וְהָא ״סָפְרָה״ קָתָנֵי! הָכָא בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּזוֹב עָסְקִינַן, דְּשָׁבוּעַ קַמָּא פָּסְקָה, שָׁבוּעַ בָּתְרָא לָא פָּסְקָה, וְקָסָבַר: יְמֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רוֹאֶה בָּהֶן — עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב שֶׁמֶן מִסִּכְרָא: אִקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין, וּדְרַשׁ: הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּלֵוִי לְחוּמְרָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. דָּרֵישׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

אלא ללוי במשהו סגי - ותפסוק משהו לאחר שבועים דנסתם הטמא ותמתין שבעה ותטבול ואפי' תראה כל שבעה יעלו לה בנקיים דהא לאו דם טמא הוא: שתפסוק משהו - לאחר שבועים דנקבה דאי בתוך שבועים לאו הפסק היא דכיון דחוזרת ורואה בתוך שבועים חזר הטמא להפתח: ימי עיבורה עולין לה - בפ"ק (לעיל נדה דף י:) אמרי' מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה: עולין לה - כלומר מצטרפים לימי מניקותה כגון היתה מניקה והתחילה לפסוק ונתעברה והשלימה ג' עונות מצטרפין ימי עיבורה לימי מניקותה: בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי - מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ"ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד אבל אחר לידה אי חזאי לא השלימה ג' עונות ומטמאה מעת לעת שאין דמיה מסולקין: אלא ללוי - אפי' אי חזיא לאחר שבועים הא לאו ממעין טמא אתי ויעלו לה להשלמת שלש עונות דהוי כאילו דם מחוטמה אתא: במשהו סגיא - שתפסוק אחר ימי לידה משהו דנימא נסתם הטמא: שיעלו לה - ימי טהרה: לשלש עונות - ואפי' תראה: ושוין - שמאי והלל דפליגי במעת לעת: ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה - קס"ד אפי' לזמן מרובה כגון שלא ראתה עד יום שמונים וארבע או תשעים: בשלמא ללוי דאמר שני מעינות הן משום הכי דיה שעתה - שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים שעברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונה ודיה שעתה ומניקה מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה: אלא לרב דאמר מעין אחד הוא - לאו ראייה ראשונה היא והרי הוחזקה בדמים: דליכא שהות - כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד דליכא למימר מעת לעת דאפי' הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון דם טהור הוא: ותטמא מפקידה לפקידה - כגון אם בדקה שחרית ומצאתה טמאה תטמא טהרות של ערבית והכא ליכא למימר דליכא שהות דאי אפילו מפקידה לפקידה ליכא צריכא למימר דדיה שעתה: וב"ה לשיטתן - דכל זמן שלא טבלה מטמא לח ויבש והא כיון דספרה אחר ימי לידה ודאי פסק וקשיא ללוי: כתנא דשוין - דאמר לעיל ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה ואנא אוקימנא בדאיכא שהות ואפ"ה דיה שעתה אלמא שני מעינות הן: והא ספרה קתני - ואי לא פסק היכי ספרה. ומשני לעולם בשופעת מימי טומאה לימי טוהר וספירה הכי הואי כגון שהיתה יולדת נקבה בזוב וימי טומאת לידה שני שבועים ופסקה שבוע קמא וזו היא ספירתה דקסבר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ושבוע שני לא פסקה וחזר ונפתח מעין טמא ושופעת מתוכו בתוך שבוע שלישי ומש"ה מטמא לח ויבש לב"ה דהא ממעין טמא אתא ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה ולב"ש טהור דביומי תליא רחמנא והא שלמו להו ולהכי נקט יולדת נקבה דאי ילדה זכר אי אפשר לה לספור שבעה שלא תפסוק משהו אחר ימי לידה דלא הוו אלא שבעה: כוותיה דרב לחומרא - בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים דמטמאה ולא אמרי' ממעין טהור אתא: והלכתא כוותיה דלוי לחומרא - בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד דאמר ב' מעיינות הן וכיון דלא נסתם הטמא לא הוי דם טוהר: בין לקולא - כגון שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד דהוה ליה רב לקולא דאמר מעין אחד הוא והתורה טהרתו ולא בעי הפסקה:

ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. וא"ת לרבי יוסי דאמר בפ"ק (לעיל נדה דף ז.) מעוברת ומניקה צריכות שלש עונות ומפרש דמצטרפי ב' עונות דעיבורה ואחת דמניקתה למה לי עונה דמניקתה הא אמר הכא דאחר דם טוהר דיה שעתה וי"ל הא דלא כר' יוסי אי נמי בהפסיקה ג' עונות וראתה ראשונה מאונס אף שניה דיה שעתה כדאמר בפ"ק (שם:) אבל אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל שניה לא אפי' היתה הראשונה מאונס כיון שנפתח מעין טמא וא"ת לר"מ ולאידך תנאי דאית להו בפ"ק (שם:) מניקה דיה שעתה תיפוק ליה דהוה אחר דם טוהר ומיהו לתירוץ שני אתי שפיר וי"ל דמטעם שהוא אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא לראייה ראשונה אבל מטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקותה כר"מ דפ"ק (שם דף יא.) וא"ת והכא למה לי משום דם טוהר תיפוק ליה דמניקה היא וי"ל דנ"מ להיכא דמת בנה או גמלתו לרבי מאיר דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים ולרבי יוסי נמי דאמר בפ"ק אפי' גמלתו או נתנה בנה למניקה דיה שעתה נפקא מינה לאחר דם טוהר להיכא דלא ראתה עד לאחר כ"ד חדש וטעמא דמניקה איצטריך לראייתה הראשונה באונס דאף השניה דיה שעתה כדפרישית: דליכא שהות. אבל איכא שהות מטמאה מעת לעת לרב דאמר מעין אחד הוא ואע"ג דדיה שעתה כל ימי מניקותה הכא מיירי במת בנה או בהפילה כדפרישית וא"ת דבפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) אמר הגיורת שראתה דם בתוך מעת לעת דיה שעתה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים וי"ל סוגיא דהכא לא אתיא כר' יוסי דהתם א"נ התם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דאיתא בגוה טומאה דרבנן: ואיבעית אימא בשופעת והא ספרה קתני. וא"ת מאי קאמר ב"ה לעיל יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה והא כיון דשופעת אפי' טבלה טמאה ללוי דאמר שני מעיינות הן דהא מעין טמא הוא וי"ל דלדברי ב"ש קאמרי להו דאית להו מעין אחד הוא: שבוע בתרא לא פסקה. מכאן אומר ר"ת דיולדת בזוב או בזמן הזה דכולהו נשים חשבינהו כיולדת בזוב שסופרין אחר ימי טומאת הלידה שבעה נקיים וראתה בימי טוהר קודם טבילה אינה סותרת דהא אמר הכא דכי ראתה שבוע שלישי דלא סתרה אע"ג דדם טמא הוא כ"ש דראיית דם טוהר אינה סותרת דאפי' ב"ה דמטמאין לח ויבש מודו דעלתה לה ספירתה ומכאן אין להוכיח על זבה שאינה יולדת שספרה ז' נקיים וראתה שלא תסתור דאיכא למימר דהכא דוקא לא סתרה משום דראייה זו אינה גורמת לה טומאה דכל שבועים טמאים בלאו הכי ואע"ג דבשבוע ג' גורם לה טומאה מ"מ אינה נעשית בת נדה ולא זבה וכשתפסק טהורה מיד ומ"מ נראה דאשה דעלמא נמי לא סתרה דמסתברא דאין סתירה מועלת אלא בתוך החשבון כדאמר ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אבל לאחר ספירה לא מיהו לדידן דאית לן חומרא דרבי זירא פשיטא דסותרת דהא אפי' טבלה וראתה צריכה ז' נקיים: הלכתא כרב לחומרא. ואם תאמר הא תרי חומרי דסתרי אהדדי נינהו וי"ל דהכא דמספקא לן פסיק כמר להחמיר וכמר להחמיר וכי האי גוונא איכא שלהי יוצא דופן (לקמן נדה דף מז:) הלכה כדברי כולן להחמיר גבי סימני בגרות וחצר צורית הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק ללוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום ובריש יוצא דופן (לקמן נדה דף מ.) נמי תנן דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ומההיא ברייתא דבכורות (דף מו:) לא קשה כל כך ללוי דמוקי כב"ש דאמר מעין אחד הוא א"נ כדמשני הכא אנא דאמר כתנא דשוין אבל סתם מתניתין דיוצא דופן קשה וי"ל דאין נותנין לה ימי טוהר איכא לאוקמי לענין שאם ראתה ביום ז' לזכר או ביום י"ד לנקבה דהויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה אי נמי אע"ג דשני מעינות הן יש לטמא הדם דמן המקור קאתי אלא דוקא במקום שהתורה מטהרתו:

נדה לו.

Navigate the library