נדהנה.
טוען את הדף…
אִי מָה הִיא מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא, אַף מַדְוֶהָ נָמֵי מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא? אָמַר רַב אָשֵׁי: אָמַר קְרָא ״וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם״ — ״אוֹתָם״ מִיעוּטָא הוּא. וּבְשַׂר הַמֵּת, מְנָלַן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״לְכֹל טֻמְאָתוֹ״ — לְכׇל טְמָאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר״ — אָדָם דּוּמְיָא דְּעֶצֶם: מָה עֶצֶם יָבֵשׁ, אַף כָּאן יָבֵשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִפְּרִיךְ אִפְּרוֹכֵי. מֵיתִיבִי: בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁהוּפְרַךְ טָהוֹר! הָתָם דְּאַקְמַח וְהָוֵי עַפְרָא. מֵיתִיבִי: כֹּל שֶׁבַּמֵּת מְטַמֵּא, חוּץ מִן הַשִּׁינַּיִם, וְהַשֵּׂעָר, וְהַצִּפּוֹרֶן, וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן — הַכֹּל טָמֵא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דּוּמְיָא דְּעֶצֶם, מָה עֶצֶם שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ, אַף כֹּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ. וְהָאִיכָּא שֵׂעָר וְצִפּוֹרֶן, שֶׁנִּבְרְאוּ עִמּוֹ וּטְהוֹרִין! אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: דּוּמְיָא דְּעֶצֶם, מָה עֶצֶם שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ וְאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף, אַף כֹּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ וְאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף. יָצְאוּ הַשִּׁינַּיִם — שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ עִמּוֹ, יָצְאוּ שֵׂעָר וְצִפּוֹרֶן — שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ עִמּוֹ, גִּזְעוֹ מַחְלִיף. וַהֲרֵי עוֹר, דְּגִזְעוֹ מַחְלִיף, וּתְנַן: הַגְּלוּדָה — רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא קָפָסְלִי אֶלָּא דְּאַדְּהָכֵי וְהָכֵי שָׁלֵיט בַּהּ אַוֵּירָא וּמִתָה, וּלְעוֹלָם גִּזְעוֹ מַחְלִיף. וּתְנֵינַן: אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶם כִּבְשָׂרָן — עוֹר הָאָדָם! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה — עוֹר אָדָם טָהוֹר, וּמַאי טַעְמָא אָמְרוּ טָמֵא? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין לַחֲמוֹר. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: הֲרֵי עוֹר, דְּאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף, וּתְנַן: וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין, וַאֲפִילּוּ רַבִּי מֵאִיר לָא קָא מַכְשַׁר אֶלָּא דְּקָרִיר בִּשְׂרָא וְחָיֵיא, וּלְעוֹלָם אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף. וְאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם טָהוֹר! כִּי אִיתְּמַר דְּעוּלָּא אַסֵּיפָא אִיתְּמַר, ״וְכוּלָּן שֶׁעִבְּדָן אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר אָדָם״, וְאָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם כִּי עִבְּדּוֹ טָהוֹר, וּמָה טַעַם אָמְרוּ טָמֵא? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹר אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין. וַהֲרֵי בָּשָׂר, דְּגִזְעוֹ מַחְלִיף, וְטָמֵא! אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: בָּשָׂר נַעֲשֶׂה מְקוֹמוֹ צַלֶּקֶת. אֲבָל הַזּוֹב. זוֹב מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא״ — לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא דִין הוּא: לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה, לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים, וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים — הוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״זוֹבוֹ טָמֵא״ — לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא לָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַשֶּׁרֶץ! אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: בְּמַגָּע לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, דְּלָא גָּרַע מִשִּׁכְבַת זֶרַע,אי מה - משא נדה חמור לטמא אבן מסמא אבן גדולה המושמה על הכלים ונדה נשאת עליה מטמאה בגדים שתחת האבן כדאמר בתורת כהנים אף משא דמה חמור לטמא באבן מסמא דיש מטמא במשא ואינו מטמא באבן מסמא במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (שבת דף פב:) דאמרינן במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא דאין משאו אלא בדבר הראוי לינשא אבל גדולה אינה מטלטלת להיות הטומאה נישאת עליה וגבי זב הוא דרבייה קרא: והנושא אותם - במשכב הזב כתיב ומשכב הזב הנישא על אבן מסמא מטמא כלים שתחתיה כדמפרש בתורת כהנים וכתיב אותם למעוטי דמה: לאחרים - לזב: לכל טומאות הפורשות - לא שנא לח ולא שנא יבש: דמפרך אפרוכי - שיבש יותר מדאי לר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך: דאקמח - לשון טחינה כקמח: חוץ מן השינים - והא שינים דומיא דעצם הן וטהורין וקשיא לתרוייהו: שינים לא נבראו עמו שגדלין לאחר זמן: אין גזעו מחליף - אם ניטל אינו חוזר: הגלודה - בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה או מחמת שחין: דתנן ר"מ מכשיר - ואינה טרפה דהדרא בריא אלמא גזעו מחליף: אדהכי והכי - עד שהוא חוזר וגדל: שליט בה אוירא ומתה - הלכך טרפה: שטיחין - מרדעת לחמור: וחכמים פוסלין - דלא הדרא בריא אלמא אין גזעו מחליף: קריר עלה בשרא - מתקשה בשרה ונעשה כעור: אסיפא - סיפא דואלו שעורותיהן כבשרן: וכולן - העורות שמנו חכמים להיות מטמאין כבשר בפ' העור והרוטב: שעבדן או הילך בהן כדי עבודה - כדרך שרגילין לתת עור לפני דורסן ושיעור עבודה מפרש בברכות (דף טו) ובפסחים (דף מו.) כדי מיל: טהורין - שבטלן מתורת בשר: כי עבדו - נמי טהור דהא בטילה: נעשה מקומו צלקת - כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר: שעיר המשתלח - גורם טומאה למשלחו דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר וגו': שרץ מטמא במגע ולא במשא:אבן מסמא. פ"ה אבן המונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלי תחת האבן וטמא מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת"כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקי בפרק בנות כותים (לעיל נדה לג.) לעליונו של זב ובת"כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא אם כן אפילו כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובתורת כהנים מוכח בהדיא דכלים שאינם ראויין למשכב ומושב אין להם אפילו טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפילו דף על גבי יתדות נמי ועוד מדקרי ליה מסמא משמע לשון שימה ומפרש רבינו תם ורבינו שמואל דאבן מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבדה בגדים תחתיה וכבדה כל כך עד שאין ניכר כובד הזב היושב עליה ועל הבגדים ואין בה אלא טומאה קלה כדפי' לעיל והשתא אתי שפיר דמייתי בפ' בתרא (לקמן נדה סט:) והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא שצריכה שימה ואתויי לפי שאינה קלה לטלטל אך קשה דבת"כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב מטעם משכב ומושב ובכל הש"ס משמע דהוה מטעם משא ובשמעתין ממעט לה מוהנושא אותם וכן לקמן בפרק בתרא (נדה דף סט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פב:) קאמר כי פליגי באבן מסמא ובמתניתין קתני היסט ובתוספתא דכלים תניא אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסיטו על גבי אבן מסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) אטו נושא לאו מסיט הוא ועוד אי היסט מטעם משכב ומושב הא אמר בפרק ר"ע (שבת פד.) דמדרס כלי חרס טהור וי"ל דמה שקרא בכל הש"ס משא היינו כגון שיד הטהור או רגלו תחת האבן והזב או דם הנדה על האבן דנראה דהטהור נשא את הזב או את הדם אבל כלים תחת האבן והזב יושב עליה הוי מטעם משכב ומושב והא דתנן במסכת זבים (פ"ה מ"ב) כיצד אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה כו' נראה דהיינו היסטו על גבי אבן מסמא דתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לאו הכי הוי כאילו היה אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל: אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. ואם תאמר כיון דממעטינן מדוה מהיא לטמא משכב ומושב ממעטינן נמי מאבן מסמא דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כדתנן בת"כ מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ועל גביהן אבן מסמא תלמוד לומר כל המשכב ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי איצטריך למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: מיתיבי בשר המת שהופרך טהור. וא"ת ולימא ר' יוסי היא דאמר במתני' בשר שיבש טהור וי"ל דלא אתיא כרבי יוסי מדקתני הופרך ולא קתני שיבש:
חוץ מן השינים. פ"ה וקשה לתרוייהו וקשה דא"כ תקשה ליה קרא דאו בעצם אלא נראה דלר"ל לחוד פריך ופשיטא דשינים אינם בכלל עצם: אלא אמר רב אדא. אינו חוזר בו ממה שאמר אלא מפרש והולך מעט מעט: שמא יעשה שטיחין. וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרינן (ע"ז דף כט:) שם שם מעגלה ערופה וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמר בפרק ב' דיומא (דף כג.) ללמדך שקשה עליהם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ועוד נראה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועוד קדשים מותרין בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו: בשר נעשה מקומו צלקת ואין גזעו מחליף. הקשה רשב"ם דאמר בסוף העור והרוטב (חולין קכח:) דבשר מן החי אינו מטמא באהל מה מת אינו עושה חליפין אף כל כו' ובשר עושה חליפין ותירץ דאין הכל אחד דגזעו מחליף משמע חוזר לגמרי וזה אינו עושה בבשר אבל עושה חליפין משמע שגדל קצת ולא לגמרי וזהו אף בבשר וא"ת כיון דמעצם ילפינן נימא בהאי לישנא מה עצם שאינו עושה חליפין ונמעט אפילו בשר וי"ל דשמא גם עצם מתחזק או גדל מעט אחר שחסר: שעיר המשתלח יוכיח. ואם תאמר ולימא דם הנדה יוכיח שגורם משכב ומושב לנדה ודמה אמעיט לעיל מינייהו וי"ל דאין זה יוכיח כיון שיש לו לדם טומאת משא כמו נדה וה"נ ליהוי זוב כמו דם הנדה אבל שעיר המשתלח אין לו שום טומאה כלל: