Niddah 41b · Talmud

וְדָם דֶּרֶךְ רֶחֶם, וְאַזְדָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: חֲדָא — דְּהַיְינוּ רֵישָׁא, וְעוֹד — ״מִשָּׁם״ מְקוֹם וָלָד מַשְׁמַע! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁיָּצָא וָלָד וְדָם דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וּבְמָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא, וּמָר סָבַר: מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָהוֹר. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְדִבְרֵי הַמְטַמֵּא בַּדָּם — מְטַמֵּא בָּאִשָּׁה, לְדִבְרֵי הַמְטַהֵר בַּדָּם — מְטַהֵר בָּאִשָּׁה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְדִבְרֵי הַמְטַמֵּא בַּדָּם — מְטַהֵר בָּאִשָּׁה. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין אִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה״, מְלַמֵּד שֶׁאֵין אִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: מָקוֹר שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ — טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ״. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאַת שִׁבְעָה — דָּם אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא חֲתִיכָה! אֶלָּא לְטוּמְאַת עֶרֶב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹר שֶׁהִזִּיעַ כִּשְׁתֵּי טִיפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת — טְמֵאָה. לְמַאי? אִילֵימָא לְטוּמְאַת שִׁבְעָה — חֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִין בָּאִשָּׁה וְתוּ לָא! אֶלָּא לְטוּמְאַת עֶרֶב. וְדַוְוקָא תַּרְתֵּי, אֲבָל חֲדָא — אֵימָא מֵעָלְמָא אָתְיָא. כׇּל הַנָּשִׁים מְטַמְּאִין בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. הֵי נִיהוּ בַּיִת הַחִיצוֹן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל שֶׁתִּינוֹקֶת יוֹשֶׁבֶת וְנִרְאַת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ מָקוֹם גָּלוּי הוּא אֵצֶל שֶׁרֶץ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד בֵּין הַשִּׁינַּיִם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בֵּין הַשִּׁינַּיִם כְּלִפְנִים אוֹ כְּלַחוּץ? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי זַכַּאי: עַד בֵּין הַשִּׁינַּיִם, בֵּין הַשִּׁינַּיִם עַצְמָן כְּלִפְנִים. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְקוֹם דִּישָׁה. מַאי ״מְקוֹם דִּישָׁה״? אָמַר רַב יְהוּדָה: מְקוֹם שֶׁהַשַּׁמָּשׁ דָּשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בִּבְשָׂרָהּ״ — מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ, וְאֵין לִי אֶלָּא נִדָּה, זָבָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זָבָה בִּבְשָׂרָהּ״. פּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ — מָה בּוֹעֲלָהּ אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָה לַחוּץ, אַף הִיא אֵינָהּ מְטַמְּאָה עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָהּ לַחוּץ. וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּיָּהּ כְּבוֹעֲלָהּ? וְהָתַנְיָא: ״וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְעִנְיַן נוֹגֵעַ בְּשִׁכְבַת זֶרַע — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר לְמַטָּה: ״אוֹ אִישׁ״. אֶלָּא, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא, וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים אֵינָהּ מְטַמְּאָה, אֶלָּא שֶׁגְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא! לָא קַשְׁיָא — כָּאן בִּמְשַׁמֶּשֶׁת, כָּאן בְּפוֹלֶטֶת. פּוֹלֶטֶת — תִּיפּוֹק לֵיהּ, דְּהָא שִׁמְּשָׁה! בְּשֶׁטָּבְלָה לְשִׁמּוּשָׁהּ. לְמֵימְרָא דִּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּטוּמְאַת עֶרֶב סַגִּי לַהּ? וְהָא אָמַר רָבָא: מְשַׁמֶּשֶׁת — כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּפְלוֹט. הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהִטְבִּילוּהָ בַּמִּטָּה, מִכְּלָל דְּכִי קָאָמַר רָבָא דְּאָזְלָה אִיהִי בְּכַרְעַהּ וְטָבְלָה, דִּילְמָא בַּהֲדֵי דְּקָאָזְלָה שְׁדֵיתֵאּ?

ודם דרך רחם - בשלשת ימי הקושי קודם לידה ואמור רבנן דזיבה היא דלא מטהר לה ולד דלאו לידה היא ורבי שמעון מטהר לטמא הואיל וימי זיבה הן ודם קושי בימי זיבה רחמנא טהריה: שיצא ולד ודם דרך דופן - ופלוגתא אחריתי היא ולאו אקושי קאי דרישא איירי כשיצא דם דרך רחם קודם לידה: רבנן סברי מקור מקומו טמא - הלכך טיפת דם מטמאה. ואע"ג דדרך דופן לאו ראייה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טיפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא. ורבי שמעון סבר מקור מקומו טהור מלטמא טיפה הנוגעת בו הלכך כי אתא דם דרך דופן טהור מלטמא וכדם מכה דמי וכי אתא נמי דרך רחם טהור כל ימי זיבה היכא דליכא שופי סמוך ללידה דולד מטהרו ואע"ג דולד דרך דופן נפק: מטמא באשה - טומאת שבעה משום ראיית נדה ואע"ג דבא דרך דופן: שנעקר - חתיכת בשר: נחושתך - שולייך והיינו מקור וכתיב ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאילו הוא במקומו הילכך טמא. נחושתך שולים כדאמר במסכת שבת (דף מא.) מפני שנחושתה מחממתה ובטהרות נמי בכמה דוכתין נחושתו של תנור (כלים פ"ח מ"ג): לטומאת ערב - מפני שנגעה בו ביציאתה: טיפי מרגליות - דם לבן וצלול: לטומאת ערב - מפני שנגע במקור ונוגע בה: מעלמא - מן הצדדין: כשהתינוקת יושבת - נפתח רחמה קצת: א"ר יוחנן - לשון קושיא הוא: אותו מקום - מי קרי בבשרה כולו חוץ הוא ואפי' אצל מגע שרץ דקיימא לן אין מגע בית הסתרים מטמא גלוי הוא אם נגע שם שרץ: טומאת בית הסתרים לקמן יליף מוידיו לא שטף במים (ויקרא ט״ו:י״א) דלאו בר טמויי הוא ובתורת כהנים נמי מינה נפקא לן: כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר: שהשמש - אבר: תלמוד לומר זובה בבשרה - ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זובה ילפינן זיבה: יהיה - זובה בבשרה: בועלה - בעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ כדכתיב (שם טו) ואשר תצא ממנו שכבת זרע: ה"ג בתורת כהנים מה בא זה ללמדנו אם לענין הנוגע בשכבת זרע הרי כבר אמור למטה אלא מפני כו': מה בא זה ללמדנו - הא משום טבילה דידיה לא איצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ואם ללמד עליה שצריכה טבילה אם נגע בשרה מבחוץ בשכבת זרע כשיצתה ממנו הרי כבר אמור למטה בפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כ״ב:ד׳) או איש אשר תצא ואמר לקמן בפרקין (נדה דף מג:) מנין לנוגע בש"ז ת"ל או איש אלמא מיניה נפקא לן: אלא - בא ללמדנו שאפי' לא נגע בשרה מבחוץ בקרי טמאה מפני טיפת תשמיש והוצרך להשמיענו שטמא דאי לא אשמעי' לא הוה קיימא לן מפני שהיא טומאת בית הסתרים ואינה מטמאה אלא מפני שגזירת הכתוב הוא. אלמא לא אמרינן דדיה כבועלה: במשמשת - גזרת הכתוב ולא בפולטת: פולטת תיפוק ליה - דקודם יציאתו חוץ טמאה היא דהא שמשה: בשטבלה לשמושה - ולמחר פלטה וקאמר לך ר' שמעון בה דיה כבועלה: כל שלשה כו' - וכיון דכל שלשה אסורה משום תשמישה דיה כבועלה היכי משכחת לה אי לאחר שלשה אפי' יצא נמי טהורה דהא שכבת זרע מסרחת היא: הכא במאי עסקינן - הא דקאמר ר"ש דטהורה בטבלה לתשמישה שהטבילוה במטה דכיון דלא זזה ממקומה אפשר לה בלא פליטה: מכלל - דהא דרבא כגון דאזלא איהי בכרעה א"כ מאי אי אפשר שלא תפלוט כל שלשה דמשמע טמאה ודאית הא בחזקת טהורה היא טפי דאיכא למימר בהדי דאזלא ומסגייא בכרעה שדיתיה לכוליה קודם טבילה:

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. וא"ת והא משמיה דר"ש קאמר ור"ל נמי מודה דר' שמעון מטהר באשה דקאמר לדברי המטהר בדם מטהר באשה וי"ל דה"פ מילתיה דר"ל לדברי המטמא בדם מטמא באשה משום ראייה ומיירי כגון שיצא הולד והדם דרך דופן ובקושי דלאו קושי דולד הוא ורבי שמעון דמטהר בדם מטהר באשה דולד הוה וקושי סמוך ללידה רחמנא טהריה אבל אי לאו ולד הוא אף לרבי שמעון טמאה דלא בעינן שיצא דרך ערותה לכ"ע ור' יוחנן אמר דאף רבנן מטהרי באשה דבעינן שיצא דרך ערותה לכ"ע והשתא קאמר שפיר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה אע"ג דמשמיה דרבי שמעון קאמר דמדרבי שמעון נשמע לרבנן: וסבר ר"ש דיה כבועלה והתניא וכו'. אע"ג דקרא במשמשת איירי סבר המקשה דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא"ת לרבנן נמי תקשה דאמאי איצטריך קרא תיפוק ליה מיהיה ויש לומר אף דרבי שמעון אדרבי שמעון פריך וכי משני כאן בפולטת כאן במשמשת אתי נמי שפיר אף לרבנן ואיצטריך קרא למשמשת אע"פ שנכנס הזרע מתחלה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון דאי יצא תיפוק ליה משום פליטת הזרע ואפילו למ"ד לעיל במקום שהשמש דש הוי בית החיצון היינו באדם בינוני וכן באשה בינונית אבל בגדול וקטנה משכחת לה שפיר שהזרע נכנס לבית הפנימי מתחלה אי נמי שמא לרבנן לא מטמא משום פליטת זרע אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ונפלט לחיצון אבל כשעומד הזרע בחיצון במקומו ולא נפלט שם ממקום אחר לא מטמא אלא משום משמשת: פולטת תיפוק ליה דהא שמשה. היה יודע דלישני ליה כשטבלה לשימושה דהא כתיב וטמאה עד הערב אלא משום דבעי למפרך מרבא דאמר כל שלשה לא מהני לה טבילה ואם תאמר בלאו הכי מצי לאקשויי מרבא אקרא ויש לומר דקרא איכא לאוקומי דאזלא איהי בכרעה אי נמי כשקנחה עצמה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום דתנן במס' מקוואות (פ"ח מ"ד) האשה ששמשה את ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה אבל השתא אמאי דמשני כאן בפולטת כאן במשמשת פריך שפיר דאי איתא דכבדה הבית אם כן תיפוק ליה דהרי פלטה:

נדה מא:

Navigate the library