Niddah 14a · Talmud

רוֹכְבֵי גְמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: רוֹכְבֵי גְמַלִּים — כּוּלָּם רְשָׁעִים, הַסַּפָּנִים — כּוּלָּם צַדִּיקִים, הַחַמָּרִים — מֵהֶן רְשָׁעִים מֵהֶן צַדִּיקִים. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא דְּמִכַּף, הָא דְּלָא מִכַּף; וְאִיכָּא דְאָמְרִי: הָא דִּמְטַרְטֵין, הָא דְּלָא מְטַרְטֵין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן לֹא יִקְרָא ״קְרִיַּת שְׁמַע״ — קְרִיַּת שְׁמַע הוּא דְּלֹא יִקְרָא, הָא מִגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי! לְעִנְיַן מִגְנָא, כִּי מַצְלֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי. לְעִנְיַן קְרִיאַת שְׁמַע, כִּי מַצְלֵי — אָסוּר. וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע! שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן, דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה. מַתְנִי' דֶּרֶךְ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְשַׁמְּשׁוֹת בִּשְׁנֵי עֵדִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ, וְהַצְּנוּעוֹת מְתַקְּנוֹת שְׁלִישִׁי לְתַקֵּן אֶת הַבַּיִת. נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ — טְמֵאִין וְחַיָּיבִין קׇרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ אוֹתְיוֹם — טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ לְאַחַר זְמַן — טְמֵאִין מִסָּפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן. אֵיזֶהוּ אַחַר זְמַן? כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד מִן הַמִּטָּה וְתָדִיחַ פָּנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. גְּמָ' וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא דַּם מַאֲכוֹלֶת הוּא? אָמַר רַבִּי זֵירָא: אוֹתוֹ מָקוֹם בָּדוּק הוּא אֵצֶל מַאֲכוֹלֶת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דָּחוּק הוּא אֵצֶל מַאֲכוֹלֶת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִשְׁתְּכַח מַאֲכוֹלֶת רְצוּפָה. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר ״בָּדוּק הוּא״ — הָא מֵעָלְמָא אֲתַאי, לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר ״דָּחוּק הוּא״ — אֵימָא שַׁמָּשׁ רְצָפָהּ. אִתְּמַר: בָּדְקָה בְּעֵד הַבָּדוּק לָהּ, וְטָחַתּוּ בִּירֵכָהּ, וּלְמָחָר מָצָאתָה עָלָיו דָּם. אָמַר רַב: טְמֵאָה נִדָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: וְהָא ״חוֹשֶׁשֶׁת״ אֲמַרְתְּ לַן! אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר שְׁמוּאֵל: טְמֵאָה נִדָּה. וְכֵן מוֹרִין בֵּי מִדְרְשָׁא: טְמֵאָה נִדָּה. אִתְּמַר: בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, וְהִנִּיחַתּוּ בְּקוּפְסָא, וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: כׇּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי חִיָּיא טִימֵּא, וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? כׇּל יָמָיו טִימֵּא מִשּׁוּם נִדָּה, וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר מִשּׁוּם נִדָּה, וְטִימֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם. אוֹ דִלְמָא: כׇּל יָמָיו טִימֵּא מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּלְעֵת זִקְנָתוֹ טִיהֵר מִוְּלֹא כְּלוּם? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָהּ, וְהִנִּיחַתּוּ בְּקוּפְסָא, וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם, רַבִּי אוֹמֵר: טְמֵאָה מִשּׁוּם נִדָּה, וְרַבִּי חִיָּיא אָמַר: טְמֵאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם.

רוכבי גמלים - אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע: כולם רשעים - כדאמר: כולם צדיקים - שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים: דמכף - לשון אוכף של חמור. אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם: דמטרטין - ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם: דלא מטרטין - רוכב כאשה: מטרטין - לשון מאזנים כדאמרי' במנחות (דף פז:) וכי טורטני יכניס: אפרקיד - פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם: מצלי - מוטה מעט על צדו: כי מצלי נמי אסור - אא"כ יושב או שוכב כולו על צדו: מתני' אחד לו ואחד לה - לקנח לאחר תשמיש: לתקן את הבית - כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה. וה"ה לכל הנשים כדתנן בפ"ק (לעיל נדה יא.) ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והא דנקט צנועות כדמפרש בפ"ק צנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר: נמצא דם על שלו - ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש: טמאים - שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה כדכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו: אותיום - מיד לאחר בעילה: לאחר זמן - לאחר אותיום טמאים מספק שניהם שבעה ימים ומיהו טומאת ספק הוא לתלות אבל לא לשרוף: את פניה - פניה שלמטה: ואח"כ - כלומר שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה: מטמאות מעת לעת - טהרות ואדם במגע טומאת ערב ומדרבנן כדין מעת לעת דאמר בפ"ק ומה היא מטמאה משכבה ומושבה וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם כל שכן דהיא עצמה מטמאה אדם: ואינה מטמאה את בועלה - טומאת שבעה ימים: ר"ע אומר אף מטמאה את בועלה - ר"ע לטעמיה דאמר כל מעת לעת מטמאה את בועלה מספק טומאת שבעה בפ"ק (לעיל נדה ו.): גמ' מאכולת - כינה. ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו: בדוק - דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתיא: דחוק הוא - שאין מאכולת יכולה ליכנס שם: רצופה - מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת. ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת (מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה) וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש: ולמחר מצאה עליה דם - על הירך: טמאה נדה - טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתאי על העד ומשם הוטח בירכה ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא: ולמחר מצאה עליו דם - על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה ביה. להכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוו להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפילו את"ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה: משום נדה - טומאה ודאית דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי: משום כתם - כלומר טומאת ספק ותולין:

רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה. ואע"ג דאמר שמואל בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מג.) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש אינו מטמא הכא דלמא הרגיש כל גופו ולאו אדעתיה: רוכבי גמלים כולם רשעים החמרים מהן רשעים מהן צדיקים. וא"ת דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פב.) גמלים רובן כשרים חמרים רובן ליסטין וי"ל דהכא מיירי ברוכבים ומשום הרהור והתם לא מיירי ברוכבים אלא בנותנין סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרין [שהם ליסטים משום דבשעה שקונים] עושין רמאות במשא ובמתן: אפרקיד. פי' הקונטרס פניו למעלה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד.) גבי מתי מדבר דגנו אפרקיד וחליף טייעא תותי ברכייהו ורומחא בידיה ולשון אפרקיד אפורייאה קדל (קדקדא) ולא כפירוש הערוך דפי' פניו מטה ולשון אפרקיד אפוי קיד ועוד קשה רי"ש דאפרקיד למה לי. [וע"ע תוספות פסחים קח. ד"ה פרקדן]: לייט אמאן דגני אפרקיד. פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם ומה שפי' עוד שפעמים [מתקשה ומתגלה] לא נראה דבבית סגור או אפל מאי א"ל. [ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי. גליון:] ק"ש כי מצלי אסור. היינו כשהוא קצת אפרקיד אבל על צדו לגמרי שרי כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כד.) שנים שהן ישנים במטה זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן וקורין ק"ש: וליחוש דלמא דם מאכולת הוא. אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך דדלמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה ועוד נראה וכן פר"ח דפריך אנמצא על שלו כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה: דחוק הוא אצל מאכולת. אין לפרש שאינה יכולה ליכנס אלא בדוחק ולפעמים נכנסת דא"כ הוה ליה למימר בסמוך ללישנא דדחוק הוא אימר איתרמויי איתרמי ולמה צריך להזכיר דשמש רצפה לכך י"ל בדוק הוא שאינה באה כלל סמוך לרחם מפני הזוהמא שיוכל השמש להכניס ודחוק הוא אצל מאכולת היינו דאינה נכנסת בשום פנים מאליה אלא שפעמים שמתקרבת לרחם כ"כ עד שהשמש מכניסה ומרצפה: וטחתו בירכה. פירוש במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם: ולמחר מצאה עליה דם. ה"ג רש"י פי' על ירכה וקאמר דטמאה נדה דאיכא למימר דמן העד נתלכלך ירכה ולא מעלמא וא"ת ותבדוק העד וי"ל שנאבד העד א"נ שמא דם העד עצמו בא מדם ירכה כיון שנמצא על העד רק במקום שנגע בירכה וכגון שיש כגריס ועוד דליכא חששא דמאכולת [או שמא כיון שנמצא על ירכה במקום שנגע בעד מוכח מילתא שמחמת העד הוא וטמאה. גליון:] ודוקא בעד הבדוק לה אבל בשאינו בדוק לה הוי ספק ספקא כדפי' רש"י ודוקא טחתו בירכה אבל הניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ור"ח גרס ומצאה עליו פירוש על העד וטחתו בירכה היינו בגלוי שלא הניחתו בקופסא דבהניחתו בקופסא פשיטא דטמאה ופריך והא חוששין אמרת לן דאימר מעלמא אתי: אמר שמואל טמאה נדה. אפי' ר' חייא דמטהר בסמוך מודה הכא דהא ר' חייא כר' יוסי ס"ל ושמואל גופיה פסיק בהאשה (לקמן נדה נט:) כרבי יוסי והכא קאמר דטמאה נדה: בעד שאינו בדוק לה. נראה לפרש דידעה שהיה נקי לפני יום או יומים ועתה בשעת בדיקה נטלתו ממקום המוצנע ולא בדקה העד אבל אין נראה לפרש שלא היה בדוק מעולם דבהא לא היה רבי מחזיק טומאה ודאי:

נדה יד.

Navigate the library