Niddah 27b · Talmud

פְּרִידָה אַחַת עָפָר, וְנָפֵיל לֵיהּ שִׁיעוּרָא! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ — מָה תְּחִלָּתוֹ נַעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן, אַף סוֹפוֹ נַעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב, וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב? נִקְבַּר עָרוֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים — זֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב. וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב? נִקְבַּר בִּכְסוּתוֹ, אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ, אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל לְבֵנִים — זֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב. וְלֹא אָמְרוּ רָקָב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי הָרוּג דְּלָא. גּוּפָא: מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ עָפָר כֹּל שֶׁהוּא — טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא — בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן מִשּׁוּם דְּמִכְּנִיף, אֲבָל נִתְפַּזֵּר — אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא — בְּהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל, אֲבָל בְּהָא — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא. תַּנְיָא אִידַּךְ: מְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת — טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁאֵין בּוֹ מְלֹא תַּרְוָד רָקָב. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ, גַּבֵּי שִׁלְיָא מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן — הָא דַּאֲמַרַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא עֲלַהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, אַמַּאי תִּקָּבֵר? כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה. אַלְמָא וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְאַמַּאי תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אַמֵּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְגוֹ׳״, אֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה — טְמֵאָה לֵידָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שָׁפִיר שֶׁטְּרָפוּהוּ בְּמֵימָיו — נַעֲשֶׂה כְּמֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ מְנָלַן דְּטָהוֹר? אִילֵּימָא מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי: מֵת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת טָמֵא, מַעֲשֶׂה הָיָה וְטִמְּאוּ לוֹ פְּתָחִים גְּדוֹלִים

פרידה - גרגיר: סופו - של רקב כתחלתו: מה תחלתו - כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת: גנגילון - בטול. שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו ד"א המתערבת בו מבטלו ולשון גנגילון דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו. ולקמן פריך הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא גבי שליא דליכא למימר הכי מ"ט: מאי היא - דאמר תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון: שאין לו רקב - שאין רקב שלו מטמא: ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים - דהשתא אין תערובת ברקבוביתו: נקבר בכסותו - דאיכא רקבובית או אפילו ערום בארון של עץ דאיכא רקבובית: או ע"ג רצפה של לבנים - שעפרן נמחה: שאין לו רקב - מפני דבר אחר המעורב בו: לאפוקי הרוג דלא - לפי שיצא דמו וחסר וקיימא לן במס' נזיר (דף נא.) מת שחסר אין לו רקב: שנתפזר בתוך הבית [הבית] טמא - משום אהל: דאין מאהיל וחוזר ומאהיל - גג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין: מלא תרוד ועוד - יותר ממלא תרוד עפר בית הקברות. ל"א רקב ממש של מת אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון של שיש ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר דהוו מעורבין רקב ועפר: בטל ברוב - שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו: אמרו דבר אחד - ולקמן מוקמינן דר"א בן יעקב משום בטול ברוב: בהמה גסה - שלא היה לה ולד מעולם: תקבר - החררה שהוא מיחוי של בכור: ופטורה מן הבכורה - שאם תלד עוד אין ולדה לכהן: אינה מטמאה - אותה חררה: ומאחר דאינה מטמאה - אלמא לא חיישינן לולד אמאי תקבר: ומשני כדי לפרסמה - שנפטרה מן הבכורה שידעו הכל שזה פטר רחם: ופרכינן מדפטורה מן הבכורה אלמא ולד מעליא היא אמאי אינה מטמאה: בטול ברוב - מיחוי הנפל בטל בדם: ומודה ר"ש - במתני' בשליא אע"ג שהבית טהור אמו טמאה לידה: כעין שהזריעה - כלומר דנימוח כזרע: שטרפוהו - כמו (חולין סד.) ביצים טרופות בקערה. שמחקוהו ובלבלוהו: במימיו - שהדיחוהו בהן. א"נ במי הלידה והטינוף שיוצא עמו: שנתבלבלה - נמחק כולו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת: ושלדו קיימת - גופו קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם: פתחים גדולים - של ארבעה טפחים:

גלגילון. פירש בערוך דבר הנגלל עמו: למעוטי הרוג. דמחוסר דם והא דאמר עולא בפ' כ"ג (נזיר נא.) אין רקב למת אלא לבא מן הבשר מן הגידין ומן העצמות א"כ משמע דאין רקב טמא אא"כ בא משלשתן יחד אבל רקב מדם לא בעי מ"מ אם חסר מדמו בשעה שנקבר אין לו דין רקב: מלא תרוד ועוד. פ"ה כגון שנקבר בכסותו ואין נראה לרשב"ם דבתחלה מודו כ"ע דדבר אחר נעשה לו גלגילון ונראה לרשב"ם דהכא מיירי בנקבר ערום ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרוד ממנו טמא ואח"כ נפל מן הסיד ונתערבה עם הרקב שכבר היה טמא ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל משום דא"א שלא יהא תרוד מרקב קודם שנתערב בו עפר: כדי לפרסמה שפטורה. הא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים התם א"צ פרסום דהכל יודעים שיש ולד בשליא: משום בטול ברוב נגעו בה. וא"ת דבבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות כג.) גבי נבלה בטלה בשחוטה וקאמר אין מטמאה במגע אבל מטמאה במשא דטומאה כמאן דאיתא דמיא ופריך מחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום בטול ברוב אלמא דכמאן דליתיה דמיא ומשני משום דה"ל טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דדריש עד לגר אלא לר' דדריש עד לכלב קשיא ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באהל משום בטול ברוב אלמא כמאן דליתיה דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפילו מת סרוח מטמא וי"ל משום דאיכא למדחי דטעמא משום בילבול צורה כדר"ל ולא משום בטול ברוב אי נמי כיון דטעמא דשפיר משום מת שלם אע"ג דטומאה כמאן דאיתיה דמי אין להחשיבו שלם כיון שנתבטל ברוב לגמרי: מת שנתבלבלה צורתו מנלן דטהור. וקשה מאי פריך ליה ר' יוחנן האמר בסמוך דר' יוחנן כר"א וא"כ ר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן דקתני במסכת אהלות וחכמים מטהרים וי"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי דר"ל סבר דלרבנן דמטהרי ברובע ה"נ דמטהרי אפילו בשלם בשאין שלדו קיימת ונתבלבל צורתו אבל שלדו קיימת טמאה מדרבי יצחק דאתיא כרבנן דאי כר"א אפי' אין שלדו קיימת טמא דהא מטמא ר"א ברובע של אפר וא"ל לר' יוחנן מנלן הא דרבנן מטהרו משום בלבול צורה דלמא טעמא דרבנן דכשנשרף אין עוד שם מת עליו אפילו כולו שלם ושלדו קיימת אבל שפיר שם מת עליו וטמא אי לאו משום דבטל ברוב ומילתא דרבי יצחק לא אתיא כרבנן אלא כר"א דמטמא מת שרוף וחסר ושלדו קיימת נקט לטהר פתחים קטנים א"נ קסבר ר' יוחנן דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם אפי' אין שלדו קיימת טמא והשתא אתי שפיר שא"צ לחלק בין שפיר ושליא למת שנשרף ואין שלדו קיימת דשניהם שוין לר"ל ולר' יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ר"ל אמר טהור איתיביה ר"ל לר' יוחנן מרבי יצחק מגדלאה ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבודו פירוש מפני כבודו של מת הוא דלא בטל וזהו כפירוש ראשון דאף בשלדו קיימת טהור דבר תורה וחולק על הגמרא שלנו דמוקי לה כר"א מילתא דרבי יצחק והתם מוקי לה כרבנן:

נדה כז:

Navigate the library