Niddah 69b · Talmud

וְתַמְנֵי לְזִיבָה, אֲתַאי קַמַּן בְּלֵילָוָתָא — יָהֲבִינַן לַהּ תַּמְנֵי לְנִדָּה וְשַׁב לְזִיבָה. זִיבָה, תַּמְנֵי בָּעֲיָא! אֶלָּא: אִידֵּי וְאִידֵּי — שַׁב לְנִדָּה, וְתַמְנֵי לְזִיבָה. בְּלֵילָוָתָא, תַּמְנֵי לְנִדָּה בָּעֵי! זִיבָה דִּפְסִיקָא לֵיהּ, דְּלָא שְׁנָא כִּי אָתְיָא קַמַּן בִּימָמָא, לָא שְׁנָא כִּי אָתְיָא קַמַּן בְּלֵילְיָא — חֲשִׁיב לַהּ. נִדָּה דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ, דְּכִי אָתְיָא קַמַּן בְּלֵילָוָתָא — בָּעֵי תַּמְנֵי, בִּימָמָא — לָא קָבָעֵי תַּמְנֵי, לָא קָחָשֵׁיב לַהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְפוּרִין לְפָנֵינוּ בָּעֵינַן — כֹּל הָנֵי טְבִילוֹת לְמָה לִי? תִּסְפּוֹר שַׁב וַהֲדַר תִּטְבּוֹל! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ רַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִי: לָא בָּעֵינַן סְפוּרִין לְפָנֵינוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: לָאו תָּרוֹצֵי קָמְתָרְצִינַן לַהּ? תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״סָפַרְתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה סָפַרְתִּי, אִם בִּימֵי נִדָּה סָפַרְתִּי וְאִם בִּימֵי זִיבָה סָפַרְתִּי״ — מַטְבִּילִין אוֹתָהּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה טְבִילוֹת. ״סָפַרְתִּי וְאֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה סָפַרְתִּי״ — חַד יוֹמָא מִיהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא סָפְרָה, חָסְרָה לָהּ טְבִילָה! אֶלָּא אֵימָא: ״אֵינִי יוֹדַעַת אִם סָפַרְתִּי אִם לֹא סָפַרְתִּי״. מַתְנִי' הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַנִּדָּה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע שֶׁמֵּתוּ — מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא, עַד שֶׁיִּמּוֹק הַבָּשָׂר. נׇכְרִי שֶׁמֵּת — טָהוֹר מִלְּטַמֵּא. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה. גְּמָ' מַאי בְּמַשָּׂא? אִילֵּימָא בְּמַשָּׂא מַמָּשׁ — אַטּוּ כֹּל מֵת מִי לָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא! אֶלָּא מַאי בְּמַשָּׂא? בְּאֶבֶן מְסָמָא, דִּכְתִיב: ״וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָא וְשׂוּמַת עַל פּוּם גּוּבָּא״. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב: גְּזֵרָה, שֶׁמָּא יִתְעַלְּפֶה. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ: עַד שֶׁיִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ. נׇכְרִי שֶׁמֵּת [כּוּ׳]. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ נׇכְרִי שֶׁמֵּת טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא? לְפִי שֶׁאֵין טוּמְאָתוֹ מֵחַיִּים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חִינָּנָא, שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי חָכְמָה, שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי הַגָּדָה, שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי בוּרוּת, שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ. שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי חָכְמָה: הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע שֶׁמֵּתוּ, עַד מָתַי מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא? אָמַר לָהֶן: עַד שֶׁיִּמּוֹק הַבָּשָׂר. בַּת מְשׁוּלַּחַת, מָה הִיא לְכֹהֵן? מִי אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם? אוֹ דִילְמָא: מָה לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל — שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת. אָמַר לָהֶן:

ותמני לזיבה - בשבת גופה אתאי מטבילין לה שמא שלשה ימים ראתה בימות זוב והיום כלין ספורין וכן למחר וכן ביום שבת הבאה יש לומר ביום שבאתה לפנינו ראתה והוא שלישי לזיבה והיום כלו ספורין שלה: בלילותא - אם באת לפנינו בלילה תמני לנדה באת בלילי שבת טובלת מיד שמא הלילה כלו ימי נדה וכן כל לילות שבוע זה ולילי יום שבת הבא משום דשמא בליל שבאת לפנינו ראתה הרי ח': ושב לזיבה - לאו מילתא היא דהא פרכינן זבה תמני הויין דהא למחר בשבת טבלה ויום שבת הבא נמי טבלה שמא בלילי שבת כשבאת לפנינו ראתה והוא שלישי לזיבתה והיום כלין ימי הספירה: אידי ואידי - בין באת לפנינו ביום בין באת לפנינו בלילה. וקא פריך נדה בלילותא כו' כלומר כשבאת לפנינו בלילה איכא טבילה יתירתא שטובלת מיד משום נדה. ומהדר ומשום זיבה דפסיקא ליה טבילה ספק זיבה דפסיקא ליה דתמני נינהו לעולם חשיב להו כתמני: למה לי - כל הני טבילות. אטבילות דיממי דזיבה קא פריך לספור שבעה קמן ולטבלה בשביעי ומקמי הכי לא דאפילו שלמי נקיים דילה לאו בת טבילה היא הואיל ולא בדקה: אלא לאו ש"מ רבנן היא - דפליגי עליה דרבי עקיבא ורבי דאמר לא בעינן ספורין לפנינו כרבנן סבירא ליה: ספרתי - בדקתי קצת נקיים או כולן ואיני יודעת כמה או שמא נקיים שראיתי לאו אחר ימי הזוב היו אלא לאחר ימי נדות מטבילין אותה ט"ו טבילות שמא עכשיו כלין וכדפרישית: חד יומא מיהא אי אפשר דלא ספרה - וליכא לספוקה ברואה יום שבאת לפנינו ובצרי להו טבילות דשביעי: אימא איני יודעת אם ספרתי אם לא ספרתי - הלכך אפילו יומא קמא טבלה דלמא כל ז' שלפנינו ספרה ובדקה דהא קאמרה שמא ספרתי ויום ז' נמי טבלה שמא לא ספרה קודם לכן: מתני' מטמאין במשא - בגמרא פריך כל מת נמי מטמא במשא ומשנינן באבן מסמא דשאר מתים לא מטמו הכא מטמו מדרבנן הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאין מושב כל שתחתיהם גזור בהו רבנן לאחר מיתה כדמפרש טעמא בגמרא גזרה שמא יתעלפה: עד שימוק הבשר - דמהשתא הוי מת ודאי: עובד כוכבים שמת - אע"ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ולטמא באבן מסמא משמת טהור מלטמא באבן מסמא כדמפרש בגמרא הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים: כל הנשים - מחזקינן להו כנדות ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא - לשון מסמא קא מפרש דהיינו אבן כבדה העשויה להינוח ואינה מטלטלת הלכך כשהיא על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו: מאי טעמא - גזור רבנן בזב וזבה לטמא אף לאחר מיתה באבן מסמא: גזרה שמא יתעלפה - פאשמיי"ר ודומה למת ואי אמרת זב מת לא מטמא בזב חי אתי נמי לטהורי כי האי: דברי חכמה - הלכה: דברי בורות - שטות: בת משולחת - ישראל שהחזיר גרושתו משניסת לאחר והוליד בת: אלמנה אינה אסורה אלא לכ"ג: בנה פגום - חלל דכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) לא יחלל זרעו: זו שאיסורה שוה בכל - בישראל ובכהנים אסור להחזיר גרושתו משניסת: היא עצמה - משניסת לכהן גדול מתחללת שאם מת אסורה להנשא להדיוט ואם היתה כהנת נפסלת מן התרומה בביאתו דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו זו אשתו:

מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת תאמר במחזיר גרושתו שאינה מתחללת. פי' מן התרומה לפירוש רש"י דכי תהיה לאיש זר דמיניה ילפינן (יבמות דף סח.) כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה איירי באלמנה לכ"ג דלא מיירי במחזיר גרושתו דלאו זר מעיקרא הוא אצלה מיהו קשה דנהי דלא מצינן למילף מהאי קרא מ"מ תתחלל מהאי קל וחומר גופיה וכן בפ' החולץ (יבמות דף מד.) דיליף לר' יהושע דחייבי כריתות בנה פגום מהאי קל וחומר דאלמנה לכ"ג ופריך כי הכא לימא היא עצמה מתחללת מק"ו ותאסר אף מתרומה וי"ל כיון דאין חלל אלא מאיסור כהונה ליכא למילף בעלמא לפסול האשה עצמה מאיסור כהונה דלהכי אייתר התם חללה למימר דאין חללה אלא מאיסור כהונה דהיינו פסול האשה שהיתה כשרה ונתחללה ואף ע"ג דגר עמוני ומואבי פוסלין אע"ג דלא הוו איסור כהונה התם מקרא דרשינן ליה אבל מק"ו ליכא למילף ומיהו קשה נילף מאלמנה לכה"ג ומעובד כוכבים ועבד אי נמי מחלל ועובד כוכבים ועבד או גר עמוני ומצרי ואדומי במה הצד דהיא עצמה מתחללת דכי פרכינן מה לאלמנה לכ"ג או לחלל שכן איסור כהונה איכא למימר עובד כוכבים ועבד יוכיחו דלאו איסור כהונה ופוסלין בביאתם מה לעובד כוכבים ועבד שכן אסורין לבא בקהל או דלא תפסי בהו קדושין אלמנה לכ"ג או חלל יוכיחו הצד השוה שבהן שאינם ברוב הקהל ופוסלין בביאתן אף מחזיר גרושתו יפסלנה בביאתו והכי מייתי ר' יהודה דגר פוסל בביאתו בפ' בתרא דקדושין (דף עח.) במה הצד דאיסור כהונה ומילתא אחריתי בהדה דהיינו מחלל ומצרי ראשון וכן נמי תקשה אמאי מצריך בפ' אלמנה לכה"ג (יבמות דף סח.) קרא דוכי תהיה לאיש זר לגר עמוני ומואבי דפוסלין בביאתם נילף במה הצד מחלל ועובד כוכבים ועבד כדפירשתי ויש לומר כיון דבעובד כוכבים ועבד הולד ממזר ליכא למילף תו מינייהו פסול ביאה כיון דחמירי כולי האי דוולדן ממזר דדוקא רבי יהודה יליף בקדושין (שם) דגר פוסל בביאתו ממצרי ראשון אף על גב דבתו פסולה לבא בקהל אבל רבנן פליגי עליה דלית להו הך סברא ומתוך האי שינויא מתרצא נמי קושיא אחריתי בפרק הערל (יבמות דף עז.) דקאמר עמוני שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה ופריך ונימא דפסול במה הצד דאלמנה לכה"ג וחלל ומשני דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ואמאי לא קאמר מצרי ראשון יוכיח דהכי יליף בקדושין (דף עח.) לר' יהודה אלא כיון דבתו פסולה לא ילפינן מיניה פסול ביאה אלא דוקא לר' יהודה וא"ת למאן דאמר (יבמות דף מה.) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אם כן נילף דהיא עצמה מתחללת כדפי' ויש לומר דלא ילפינן מאיסור כהונה ומילתא אחריתי בהדה אלא לר' יהודה דוקא כדאשכחן בקדושין אבל לרבנן לית להו הך סברא:

נדה סט:

Navigate the library