Niddah 27a · Talmud

חוֹמֶר שְׁנֵי וְלָדוֹת, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא נִמּוֹחַ שָׁפִיר שֶׁל שִׁלְיָא וְנִמּוֹחָה שִׁלְיָא שֶׁל שָׁפִיר. תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב מַתְנָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה וְתָלוּ אֶת הַשִּׁלְיָא בַּוָּלָד עַד עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא אָמְרוּ תּוֹלִין אֶלָּא בְּשִׁלְיָא הַבָּאָה אַחַר הַוָּלָד. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֶׂה וְתָלוּ אֶת הַשִּׁלְיָא בַּוָּלָד, עַד עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יָמִים. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָמְרַתְּ לַן. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה וְנִשְׁתַּהָה הַוָּלָד אַחַר חֲבֵירוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה יוֹם. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: שְׁלֹשִׁים וְאַרְבָּעָה אָמְרַתְּ לַן. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לְסוֹף שִׁבְעָה, וְאֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ לִתְחִלַּת תִּשְׁעָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֵיפוֹךְ שְׁמַעְתָּתָא: שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה — לְשִׁלְיָא, עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה — לְוָלָד. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַב מְנַחֵם אִישׁ כְּפַר שְׁעָרִים, וְאָמְרִי לַהּ בֵּית שְׁעָרִים: מַעֲשֶׂה וְנִשְׁתַּהָה וָלָד אֶחָד אַחַר חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וַהֲרֵי הֵם יוֹשְׁבִים לְפָנֵינוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּמַאן נִינְהוּ? יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא. וְהָא אָמַר מָר: אֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת וְחוֹזֶרֶת וּמִתְעַבֶּרֶת! אָמַר אַבָּיֵי: טִיפָּה אַחַת הָיְתָה וְנִתְחַלְּקָה לִשְׁתַּיִם, אֶחָד נִגְמְרָה צוּרָתוֹ בִּתְחִלַּת שִׁבְעָה, וְאֶחָד בְּסוֹף תִּשְׁעָה. שִׁלְיָא בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁלְיָא בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא, לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד, אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא שֶׁאֵין וָלָד עִמָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֲרִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאִם הוֹצִיאוּהוּ בְּסֵפֶל לַבַּיִת הַחִיצוֹן, שֶׁהוּא טָהוֹר? אָמַר לָהֶן: אֲבָל. וְלָמָּה? לְפִי שֶׁאֵינוֹ. אָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, כָּךְ אֵינוֹ בַּבַּיִת הַפְּנִימִי! אָמַר לָהֶן: אֵינוֹ דּוֹמֶה נִמּוֹק פַּעַם אַחַת, לְנִמּוֹק שְׁתֵּי פְּעָמִים. יָתֵיב רַב פָּפָּא אֲחוֹרֵי דְּרַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? קָסָבַר כׇּל טוּמְאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ מִמִּין אַחֵר — בְּטֵלָה. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: הַיְינוּ נָמֵי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אַחִיכוּ עֲלֵיהּ, מַאי שְׁנָא? פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ כִּי הָא מִילְּתָא לֵימָא אִינִישׁ, וְלָא נִשְׁתּוֹק קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה״. וְאַזְדָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא: מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ עָפָר כֹּל שֶׁהוּ — טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִרְבּוּ שְׁתֵּי פְּרִידוֹת עָפָר עַל פְּרִידָה אַחַת שֶׁל רָקָב, וְחָסַיר לֵיהּ. וְאָמֵינָא לְהוּ: אַדְּרַבָּה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִרְבּוּ שְׁתֵּי פְּרִידוֹת רָקָב עַל

חומר שני ולדות - אם זה זכר חיישינן דלמא נקבה הוה ההוא דשליא ותשב לזכר ולנקבה ולרבנן דאמרי המפלת חיה ועוף אינו ולד מאי חומרא איכא בהאי ולד מחמרינן עלה למימר ליכא שום ולד ואין לה דם טוהר והיינו חומרא דיליה ומשום שליא מטמינן לה שבועים: שאני אומר - ולד הוה עם השליא ונימוח שפיר של שליא: שפיר - ולד: ושמא נימוחה שלייתו של שפיר - כלומר ושלייתו של זה שלפנינו נימוח וזו אינה שלו הואיל ואינה קשורה בו. קתני מיהא בזמן שקשורה עמהן: תיובתא - דרבי דאמר דבר שאינו שאלת: אחר הולד - אבל יצתה שליא קודם חוששין לאחר: הניחא למ"ד כו' - פלוגתייהו לקמן בפ' בנות כותים (נדה דף לח:): לסוף ז' - יום או יומים בתוך חדש ז' בסופו דחיי: ואחד לתחלת תשעה - יום אחד בחדש דהוו להו ל"ג: אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעים היכי משכחת לה - תרוייהו בחדש השביעי ליכא למימר דחדש כולי האי לא הוי ואם זה לסוף ז' וזה לסוף ט' טפי איכא ואם זה בז' וזה בח' לא חיי ומדקרי להו ולד ולא נפל מכלל דבני קיימא נינהו: איפוך שמעתא - דר' יוחנן: כ"ג לולד - משכחת לה דאחד נגמרה צורתו לתחלת ז' ואחד לסוף ז' דלכו"ע יולדת לז' יולדת למקוטעין: האמר מר כו' - קס"ד בג' חדשים לא משכחת לה אא"כ נתעברה זה אחר זה: לבית החיצון - לבית אחר שהבית טהור: אבל - הן: אמרו לו למה - מאי שנא בית ראשון דמטמית ליה אמר להו לפי שאינו הואיל וטלטלוהו נמוק: מ"ט דר"ש - נהי דנמוק מ"מ כל גופו של מת כאן הוה וה"ל כרקב וכנצל [בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה]: ממין אחר - אפי' ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה: אחיכו עליה - אמרו ליה פשיטא מאי שנא טעמייהו מטעמיה כולה חדא מילתא אמרי: אפי' כי האי מילתא - דאתיא לידי חוכא: לימא איניש - דלמא מתוך דבריו אמרי ליה טעמא: ולא לישתוק - ולימא מסברנא ליה: אם נבלת - עצמך על ד"ת סופך להתנשא: ואם זמות - ושתקת סופך לשום יד על פה שלא תדע להשיב לשואלין: מלא תרוד - כף: רקב - רקבובית של מת וזה שיעורו לטמא באהל הלכה למשה מסיני: א"א - אף על גב דרובא רקב אי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר ובטל הרקב ובציר לו שיעורא דתרוד:

חומר שני ולדות. פי' הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף טמאה לידה הוי חומר ב' ולדות אם חיה ועוף הם זכר יהבינן לה חומר שליא דמספקינן בנקבה לטומאה וחומר חיה ועוף לטהרה דשמא אין ולד בשליא וקשה לר"מ אי חיה ועוף זכר אמאי מספקא שליא בנקבה הא הוי ספק ספיקא דשמא אין בשליא ולד ואפילו יש שמא זכר הוא ולכך י"ל חומר ב' ולדות דקאמר היינו לענין שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף ולרבנן דאמרי דאין טומאת לידה בחיה ועוף לית לה ימי טוהר כלל דשמא אין ולד בשליא ומשום שליא נותנין לה חומרא דזכר ונקבה וא"ת לרבנן נימא שלא תשב רק ז' לטומאת לידה דאימור אין ולד בשליא ואפי' יש שמא זכר הוא וי"ל דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והויא במ"א שומרת יום כנגד יום ואפי' איכא ולד אימור נקבה היא ושתי ראיות דם טוהר הוא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרו אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא וכן צ"ל אמתניתין דקתני המפלת ואין ידוע אם ולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דאיכא ספק ספיקא שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה אלא ודאי כדפרישית: אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעין מאי איכא למימר. וא"ת ונימא דנגמר צורתו ואשתהי עד שמיני דהכי אית ליה לרבה תוספאה בפ' הערל (יבמות דף פ:) דעבד עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לי"ב חדש ואכשריה ויש לומר דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה: מ"ט דר"ש. משום דבמתניתין אינו מזכיר כי אם ר"ש קאמר מ"ט דר"ש פ"ה נהי דנימוק מ"מ כל הגוף של המת כאן וה"ל כרקב של מת וכנצל וקשה דא"כ מאי משני כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והיכי בעי למימר דבטל הולד משום דדם הלידה מבטל משהו מן הולד כמו מלא תרוד דמייתי התם ודאי דשיעורו מצומצם כי יתבטל ממנו משהו בציר ליה שיעורא מן התרוד אבל כי יתבטל מעט מן הולד אכתי ישאר יותר מכזית או ממלא תרוד לכך נראה לר"י דנפל שבשליא אין עליו תורת נצל ורקב כיון שאינו נגמר ואינו בשר לטמא בכזית אלא מטעם מת שלם וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם ומשני כל טומאות שנתערבה כו' ומהאי טעמא כי נתבטל ממנו משהו טהור והשתא מייתי שפיר ממלא תרוד רקב ופריך אדרבה כו' וה"נ השפיר מבטל משהו של מין אחר ומשני רבי יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שדם הלידה והליחה רבה על כל השפיר ומשבטל כולו בטל אף בבית ראשון ור"ל סבר דאפילו בלא בטול ברוב טהור משום בלבול צורה שנטרף במימיו ונתבלבל צורתו לר"ש אף בבית הראשון ומדר"ל נמי יש להוכיח דלא מטמא משום רקב ונצל דא"כ לא הוה מטהרינן משום בלבול אלא ודאי טמא מטעם מת שלם ובעי נמי ר"ל שלם בצורתו ושאר אמוראי פליגי עליה בבלבול צורה אך בעי שיהא שלם וא"ת למאי דס"ד דרבי שמעון מטהר אף בבית הפנימי משום בטול משהו היכי קתני בברייתא כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי משום בטול משהו הלא גם לרבי שמעון לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בבית החיצון אלא דמטהר משום בטול משהו ויש לומר דה"ק כשם שאתה מודה בבית החיצון שנימוק כך יש לטהר בבית הפנימי משום בטול משהו דאין כאן מת שלם ואם תאמר בנזיר פרק כ"ג (דף נ.) דפריך על המת ועל כזית מן המת נזיר מגלח על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש ומשני לא נצרכה אלא למת שאין בו כזית בשר ולא נתקשרו אבריו בגידין אמאי לא משני בשליא שאינה מטמא אלא שלם וי"ל דשליא לא מקריא מת א"נ היינו הא דמשני התם:

נדה כז.

Navigate the library