Niddah 33b · Talmud

אוֹ דִילְמָא נוֹגַעַת הָיְתָה וְלָא סָתְרָה? אָמַר רָבָא: לְפוּם חוּרְפָּא שַׁבֶּשְׁתָּא! נְהִי נָמֵי דְּסָתְרָה, כְּמָה תִּסְתּוֹר? תִּסְתּוֹר שִׁבְעָה? דַּיָּה כְּבוֹעֲלָהּ! תִּסְתּוֹר יוֹם אֶחָד ״וְאַחַר תִּטְהָר״? אֲמַר רַחֲמָנָא: ״אַחַר״ — אַחַר לְכוּלָּן, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם. וְלִיטַעְמָיךְ, זָב גּוּפֵיהּ הֵיכִי סָתַר? ״לְטׇהֳרָתוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא: שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאַת זִיבָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, הָכָא נָמֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאַת זִיבָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְכוּ׳. רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לִתְוָאךְ, אֲמַר: אִי אִיכָּא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הָכָא, אֵיזִיל אֲקַבֵּל אַפֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ הָהִיא סַבְתָּא: אִיכָּא הָכָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וְרַב שְׁמוּאֵל שְׁמֵיהּ, וְתָנֵי מַתְנְיָתָא. יְהֵא רַעֲוָא דְּתֶהְוֵי כְּוָותֵיהּ! אֲמַר: מִדְּקָמְבָרְכִי לִי בְּגַוֵּויהּ, שְׁמַע מִינַּהּ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, רְמָא לֵיהּ תּוֹרָא, רְמָא לֵיהּ מַתְנְיָתָא אַהֲדָדֵי: תְּנַן ״אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָתָהּ סָפֵק״ — אַלְמָא מִסְּפֵיקָא לָא שָׂרְפִינַן תְּרוּמָה. וּרְמִינְהִי: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה, עַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ! אָמַר רַב פָּפָּא: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִתְאֲכִיל הַאי תּוֹרָא לִשְׁלָמָא, הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? בְּכוּתִי חָבֵר. כּוּתִי חָבֵר — בּוֹעֵל נִדָּה מְשַׁוֵּית לֵיהּ? שַׁבְקֵיהּ, וַאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא מְשַׁנֵּית לֵיהּ בְּכוּתִי שֶׁטָּבַל וְעָלָה, וְדָרַס עַל בִּגְדֵי חָבֵר, וַאֲזוּל בִּגְדֵי חָבֵר וּנְגַעוּ בִּתְרוּמָה? דְּאִי מִשּׁוּם טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ — הָא טְבֵיל לֵיהּ, וְאִי מִשּׁוּם בּוֹעֵל נִדָּה — סָפֵק בָּעַל בְּקָרוֹב, סָפֵק לֹא בָּעַל בְּקָרוֹב. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר בָּעַל בְּקָרוֹב, סָפֵק הִשְׁלִימַתּוּ יָרוֹק, סָפֵק לֹא הִשְׁלִימַתּוּ, וְהָוֵי סְפֵק סְפֵיקָא, וְאַסְּפֵק סְפֵיקָא לָא שָׂרְפִינַן תְּרוּמָה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, דְּאָמַר מָר: בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין! אֲמַר לֵיהּ: בְּכוּתִי עָרוֹם. מַתְנִי' בְּנוֹת צַדּוּקִין, בִּזְמַן שֶׁנָּהֲגוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן — הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת. פָּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן. גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ: סְתָמָא מַאי? תָּא שְׁמַע: בְּנוֹת צַדּוּקִין, בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגוֹת לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן — הֲרֵי הֵן כְּכוּתִיּוֹת. הָא סְתָמָא — כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת! אֵימָא סֵיפָא: פֵּרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת. הָא סְתָמָא — כְּכוּתִיּוֹת! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִיּוֹת, עַד שֶׁיִּפְרְשׁוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵיהֶן. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סְתָמָא כְּכוּתִיּוֹת. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁסִּפֵּר עִם כֹּהֵן גָּדוֹל בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו וְנָפְלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל עַל בְּגָדָיו, וְהוֹרִיקוּ פָּנָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְקָדַם אֵצֶל אִשְׁתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁנְּשֵׁי צַדּוּקִים הֵן, מִתְיָרְאוֹת מִן הַפְּרוּשִׁים, וּמַרְאוֹת דָּם לַחֲכָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּקִיאִין אָנוּ בָּהֶן יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וְהֵן מַרְאוֹת דָּם לַחֲכָמִים, חוּץ מֵאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, שֶׁלֹּא הֶרְאָת דָּם לַחֲכָמִים וּמֵתָה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם צִנּוֹרָא דְּעַם הָאָרֶץ! אָמַר אַבָּיֵי: בְּצַדּוּקִי חָבֵר. אָמַר רָבָא: צַדּוּקִי חָבֵר בּוֹעֵל נִדָּה מְשַׁוֵּית לֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא:

או משום נוגעת - ונוגע לא סותר: דיה כבועלה - זב המונה וראה קרי אינו סותר אלא יום אחד: תסתור יום אחד - אם כן לא הוו רצופין ורחמנא אמר ואחר תטהר אחר אחר לכולן כלומר זמן אחד לכולן שיהו רצופין טהרתן: לטהרתו אמר רחמנא - שבעת ימים לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהם והיכי סתר קרי יום א' ולא הוו רצופין: אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן - שאם רואה זוב סותר את כל מה שמנה אבל קרי לא הוה הפסקה: לתואך - מקום: רמא ליה תורא - רב שמואל שחט שור לכבוד רב פפא: על ספק בגדי עם הארץ - כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה נשרפת משום שמא טמא היה והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה דתהא נשרפת משום דעם הארץ הוא והוה ליה בגדי עם הארץ: שבקיה - רב פפא לאושפיזיה משום דכספיה ואזל לגבי רב שימי: מאי טעמא לא תשני ליה - מתני' דתנן אין שורפין על תחתונו של כותי את התרומה בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דהיינו במשכבו ונגע ההוא מדרס בתרומה: לא בעל בקרוב - כבר עברו ימי טומאתו וסלקא ליה טבילה: משום בגדי עם הארץ מדרס לפרושים - כלומר כשם שמדרס מטמא אדם ובגדים כך בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: סתמא מאי - לתנא קמא דאמר נהגו ללכת בדרכי אבותיהן הרי אלו ככותיות פרשו ללכת בדרכי ישראלית הרי אלו כישראלית סתמא מאי: עד שיפרשו - אבל סתמא כישראלית מכלל דלת"ק סתמא ככותיות: והוריקו פניו - חרה לו שנטמאו בגדיו וקדם כהן גדול אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא: בקיאין אנו בהן - אני מכיר בנשי צדוקים ששכן היה להן: ותיפוק ליה - דאפילו עם הארץ ישראל דאינו בועל נדה קי"ל צינורא דע"ה מטמאה כל זמן שהיא לחה:

לטהרתו אמר רחמנא. ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו שלא תהא טומאה מפסקת: ורמינהו על ו' ספקות שורפין את התרומה. משום דכותי דמתני' ע"ה הוא קפריך מדמספקי' ליה בבועל נדה והא קתני דעל ספק בגדי עם הארץ שורפין אבל פשיטא דאיכא ספקי טובא שאין שורפין עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו ובמסקנא דאמר ספק בועל ברחוק ספק בועל בקרוב ואפילו בועל בקרוב שמא לא השלימתו לדם ירוק לא היה צריך לעשות ספק ספיקא כדפירשנו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה לכך משכח ביה ספק ספיקא ומכאן קשה על מה שפירש"י בפ"ק דשבת (דף טו:) על הך (ברייתא) דעל ו' ספקות כו' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופירש דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן ואפילו של אדם הן שמא של חבר הן והכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין ומיהו אין להשוות גזירת חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור"ת פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעובד כוכבים הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמר בהניזקין (דף סד) וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפין משום דשמא דע"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקין הנמצאים בההיא (ברייתא) ועוד דאטומאה דעובד כוכבים לא שרפינן תרומה כדאמר לקמן (נדה דף לד.) עבדו רבנן היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינה של בהמה שאינן דומין לאותן שכנגדן וליכא אלא ספיקא אחת אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפי דהוי ליה ספק ספיקא: בועל נדה משוית ליה. ואיהו סבר שהוא חבר למילי דעלמא ובזאת סבר לעשות בטוב וכן אביי דסמוך: שדרס על בגדי חבר. והם נגעו בתרומה והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי בתרומה משום דמתניתין לא איירי בהכי: בכותי ערום. והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף משום דאי היה לבוש בגדים שישבה עליהן אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה כדאמר בת"כ והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד לכך מוקי בערום דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בת"כ ואינו מטמא כלי והוה מצי למימר כשהטביל גם הבגדים או שלבש בגדי חבר: ותיפוק ליה משום צינורא דע"ה. דוקא לענין צינורא עשאוהו כזב שאפשר ליזהר ויכולין לעמוד בה אבל חומרא יתירא כגון משכב ומושב והיסט לא עשאוהו כזב דבשילהי הניזקין (גיטין סא:) פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אבל להיסט דנפשיה לא איכפת לן ושמעתין נמי מוכח דאין לו טומאת מדרס דאי אית ליה לעיל דפריך על ו' ספיקות כו' למאי דחשיב כותי כע"ה הוה ליה לאקשויי מתני' גופה אמאי קתני מטמא משכב התחתון כעליון הא תחתונו של ע"ה הוי כתחתונו של זב אלא ודאי אין לו טומאת מדרס והא דמשני בכותי שטבל ועלה ודרס כו' דאי משום טומאת ע"ה הא טביל ליה היינו משום דאי לא טביל היה טמא מטעם מגעו דהא מוקי ליה בכותי ערום והא דנקט ודרס ולא נקט ונגע משום דמתניתין איירי בתחתונו ואין להקשות ולוקמה בדלא טבל וכגון שיש דבר מפסיק בין בגדי חבר לרגליו של כותי דהא ע"כ איצטריך לאוקמי בטבל כי היכי דליהוי ספק ספקא דאי לא טבל מה לי בועל בקרוב מה לי ברחוק וכן משמע בפרק ד' דמסכת טהרות דתנן הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הם מטמאין אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהורים ואם יש עמהם עובד כוכבי' או אשה הכל טמאין משמע דאין עם הארץ עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט והא דקתני (שם פ"ח מ"א) הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות המוקפות צמיד פתיל הרי אלו טמאין היינו משום אשתו וכן הא דתנן בתוספתא דחגיגה (פ"ג) ספק רשות עם הארץ מדרסו והיסטו טהורין לחולין וטמאין לתרומה היינו נמי משום חששא דאשתו ומיירי ההיא דטהרות נמי לתרומה והא דבגדי עם הארץ מדרס נמי לפרושים היינו משום דחיישינן שמא ישבה עליהם אשתו נדה והר"ר משה מפונטיי"ז היה מפרש דלשום דבר לא עשו עם הארץ כזב ואינו מטמא אלא משום בגדיו שישבה עליהן אשתו נדה והרי הוא נושא את המדרס וצינורא שלו טמא לפי שנגעה בשפתיו ולא משום מעיין ולא נראה דאם כן למה ליה למימר לעיל אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכיון דעל כרחך איירי בערום כדפי' לעיל אפילו אי לא טביל ליה לא מטמא כיון שפירש מן המדרס כדתנא בתורת כהנים שהבאתי לעיל ועוד גבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דעם הארץ פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו והא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דעם הארץ לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן:

נדה לג:

Navigate the library