נדהנ.
טוען את הדף…
רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״? וְכִי מָה עִנְיָן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים? מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים: מָה נְגָעִים בַּיּוֹם, דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״, אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא, דִּכְתִיב: ״לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״, אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים, מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה? וְדִין הוּא: מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה קָדָיֵין דִּינָא, וְלָא קָאָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה! וּתְנַן: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן — כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן, וְאָמְרִינַן: לְאֵתוֹיֵי מַאי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח, דִּתְנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינֵי. מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת. גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים. מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה. גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תְּאֵנָה וְיָרָק, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה. דִּתְנַן: כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה — כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בַּפֵּאָה. אוֹכֵל — לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סְטֵיס וְקוֹצָה, וְנִשְׁמָר — לְמַעוֹטֵי הֶפְקֵר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — לְמַעוֹטֵי כְּמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת, וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד — לְמַעוֹטֵי תְּאֵנָה, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לְמַעוֹטֵי יָרָק. וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן: כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְאִילּוּ לְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לָא קָתָנֵי. אִם הָיוּ בָּהֶם שׁוּמִים וּבְצָלִין — חַיָּיבִין, דִּתְנַן: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אַחַת וְאֶחָת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוּלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִילָּה לִבְהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָםרבי מאיר היא - דפסיל סומא באחת מעיניו לדון: שלא בסומין - אפילו סומא באחת מעיניו: דכתיב לכל מראה עיני הכהן - עד דאיכא כולו מראה: ומה ריבים שלא בקרובים - דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כ״ד:ט״ז) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו: וגומרין בלילה - אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש: סתמא דרבים עדיף - ההיא דלעיל אוקמינן כר"מ דיחיד הוא: דקתני לה גבי הלכתא דדיני - בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו: מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין - דאין לך חייב במעשר אלא אוכל: גמ' - בפאה כתיב (ויקרא י״ט:ט׳) ובקוצרכם את קציר וגו' דומיא דקציר דמכניסו לקיום ואיכא כל הני: מכניסו לקיום - שאדם יכול לאוצרו: למעוטי ספיחי סטים וקוצה - דאין אוכל אלא מין צבע: סטים - קרו"ג: קוצה - גויטר"א. ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראויים לאכילה: תאנה - אינה מבשלה כאחד: ואילו לקיטתו כאחד - דממעט תאנה ומכניסו לקיום דממעט ירק: לא קתני - אלמא תאנה וירק חייבין במעשר מדרבנן דמדאורייתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר: שומים ובצלים - מכניסן לקיום לפיכך חייבים בפאה: מלבנות - שורות: מכל אחד ואחד - דירק הזרוע בין שורה לשורה מפסיק להו: עולשין - עשב ושמו קרישפל"א:ורבי מאיר היא. וא"ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כז:) לרבנן דרבי יהודה וי"ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א"נ מתניתין ע"כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב"ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא"ת בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ' יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי"ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא: כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין. וא"ת הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא"כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (חולין דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף וי"ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ"ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית עוד הקשה הרב ר"ש מטוי"ל דלקמן (נדה דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ' בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ"ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי"ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע"י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע"י טיבול: ספיחי סטים. פי' בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס"ד דחייב בפאה קמ"ל: וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ: למעוטי תאנה. תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר"ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ"א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר: שזרען מתחלה לבהמה. משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב' דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי"ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה: