Niddah 37b · Talmud

בְּזָב — מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס, אֲבָל זָבָה — דִּמְטַמְּיָא בְּאוֹנֶס אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּזָבָה — מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמְּיָא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, אֲבָל זָב דִּמְטַמֵּא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת בּוֹעֲלָהּ. ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת הַלֵּילוֹת, ״דְּוֹתָהּ תִּטְמָא״ — לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁצְּרִיכָה שֶׁתֵּשֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים. מַאי לַָאו נְקִיִּים מִלֵּידָה? לָא, מִדָּם. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: ״כִּימֵי נִדָּתָהּ״ — כָּךְ יְמֵי לֵידָתָהּ, מָה יְמֵי נִדָּתָהּ אֵין רְאוּיִן לְזִיבָה וְאֵין סְפִירַת שִׁבְעָה עוֹלָה מֵהֶן, אַף יְמֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רְאוּיִן לְזִיבָה — אֵין סְפִירַת שִׁבְעָה עוֹלָה מֵהֶן. וְרָבָא, הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מִסְתָּר נָמֵי סָתְרָה. וְכִי דָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: עַל כׇּרְחָךְ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב. אִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וְרַב פָּפָּא אָמַר: עַל כׇּרְחָךְ הִקִּישָׁן הַכָּתוּב. קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁפְתָה מִזֶּה וּמִזֶּה, מַהוּ? רַב חִסְדָּא אָמַר: טְמֵאָה, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא, וַחֲיָילוֹתָיו לְפָנָיו — בְּיָדוּעַ שֶׁחֲיָילוֹתָיו שֶׁל מֶלֶךְ הֵן. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּבָעֵי נַפֵּישׁ חַיָּילוֹת טְפֵי. תְּנַן: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַיְלָה וָיוֹם כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ, שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם. טַעְמָא דְּמִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם, הָא מִזֶּה וּמִזֶּה — טְהוֹרָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב חִסְדָּא! אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: לָא מִבַּעְיָא מִזֶּה וּמִזֶּה דִּטְמֵאָה, דְּפָסְקִי לְהוּ חַיָּילוֹת לִגְמָרֵי, אֲבָל מִן הַצַּעַר וְלֹא מִן הַדָּם, אֵימַר: כִּי הֵיכִי דְּמִדָּם לָא פָּסְקָה, מִקּוֹשִׁי נָמֵי לָא פָּסְקָה, וְהָא תּוּנְבָּא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְקַט לַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תְּנַן: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת, וְיָלְדָה — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, לְמָה לִי שָׁלֹשׁ? בִּתְרֵי בְּקוֹשִׁי וְחַד בְּשׁוֹפִי סַגִּי! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: קִשְּׁתָה שְׁלֹשָׁה, וְשָׁפְתָה מִזֶּה וּמִזֶּה, אוֹ שֶׁקִּשְּׁתָה שְׁנַיִם, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי חֲנִינָא! אָמַר לָךְ רַבִּי חֲנִינָא: לָא, לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף עַל גַּב דְּמַתְחֵיל קִישּׁוּי בַּשְּׁלִישִׁי, וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת — טְמֵאָה, לְאַפּוֹקֵי מֵרַבִּי חֲנִינָא. כַּמָּה הִיא קִשּׁוּיָהּ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר וְכוּ׳. הַשְׁתָּא חֲמִשִּׁים מְקַשְּׁיָא, אַרְבָּעִים מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא קַשְׁיָא — כָּאן לְחוֹלָה, כָּאן לִבְרִיאָה. אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֵין הַוָּלָד מְטַהֵר אֶלָּא יָמִים הָרְאוּיִין לִהְיוֹת בָּהֶן זָבָה, וְרַב אָמַר: אֲפִילּוּ בְּיָמִים הָרְאוּיִין לִסְפִירַת זָבָה. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַב

זב מטמא בין בשלש ראיות ביום אחד בין בשלש ראיות בג' ימים רצופין אבל זבה אינה מטמאה אלא בשלשה ימים כדכתיב בה ימים. בב"ק (דף כד.) מרבינן זב לימים: נקיים מלידה - שלא תהא לידה ביניהם דאע"ג דלא חזיא כמאן דחזיא דמי דהא ימי לידה טמאין בלא דם: מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה - דאין זבה אלא אחר נדה ואין ספירת שבעה לזיבה עולה מהן דהא מכי הויא זבה לא חיילא ימי נדה לעולם עד שתשב שבעה נקיים וכל דם שרואה אינה אלא סותרת אבל נדה לא הויא הילכך לא משכחת ימי ספירה בימי נדה ולא ימי נדה בימי ספירה: אף ימי לידה - הואיל ודמו לנדה ואין ראויין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד הכי נמי לענין ספירה מדמינן להו לנדה ולא תעלה בהן ספירת שבעה כגון אם ילדה בימי ספירה: הכי גרסינן אף ימי לידתה שאין ראויין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן: מסתר נמי סתרה - וכ"ש דלא סלקא כי היכי דס"ל באונס בזב שאינו גורם וסותר ימי לידה נמי אע"ג דלא גרמי סתר וכי קאמינא אנא לרבנן דאמרי דבר שאינו גורם אינו סותר אינה סותרת ועולה: וכי דנין אפשר - כגון לידה דאפשר לה ללדת בימי ספירה: משאי אפשר - מימי נדה דלא אפשר להיות נדה בימי ספירה: ר' אליעזר היא - במסכת מנחות בפ' התודה דיליף פסח דורות מפסח מצרים שלא יביא אלא מן החולין אמר לו ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר במצרים אכתי לא הוה מעשר אבל לדורות דאיכא מעות מעשר שני נייתי מנייהו אמר לו אף ע"פ שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה: הקישן הכתוב - ואפי' לר"ע הני מילי דאין דנין כגון גזרה שוה אבל הקישא אין משיבין על ההיקש: רב חסדא אמר טמאה - דהא איכא שופי: רבי חנינא אמר טהורה - כיון דשפתה אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם איגלאי מילתא דמקמי הכי הוי חזיא נמי בלא קושי: לפניו - יום אחד או שנים קודם ביאתו: דמפיש חיילות טפי - סמוך לביאתו: דפסקו להו חיילות לגמרי - דהשתא ודאי קמאי לא מחמתיה אתו דאי מחמתיה אתו כל שכן דמפיש חיילות: תונבא - אשטורדישו"ן. שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולי: אי נמי כי קתני - שלשה בקושי וא' בשופי ובכולן ראתה למה לי כולי האי: או שקשתה שנים ושפתה מעת לעת - בשלישי מן הצער ולא מן הדם: כדקתני - שלשה בקושי ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי: הא קמ"ל דאע"ג - דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו אלא לילה ושני חצאי יום טמאה: ולאפוקי מדר' חנינא בן אחי רבי יהושע - דאמר לעיל (נדה דף לו:) כל שחל קישויה להיות בשלישי שלה כו': בריאה - ארבעים: אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בה זבה - דהיינו י"א יום שבין נדה לנדה אבל ראתה אחריהן טמאה נדה כדאמר לעיל בימי נדה נדה: אף ימים הראויין לספירת זיבה - כגון התחיל הקושי בימי הזיבה טהורין כל ימי זיבה ושבעה אחריהם דהא בתר זבה שייכי וכי כתב רחמנא בנדתה ולא בזיבתה דזיבתה טהורה אהני נמי קאי אבל אחר שבעה אם יאריך טמאה נדה: ולטעמיה דרב - כיון דאמר רב בהנך ימים דשייכי בתר זיבה טהרינהו רחמנא לענין קושי:

מה ימי נדותה דאין ראוין לזיבה. וא"ת דבשילהי בא סימן (לקמן נדה דף נד.) אמר ימי נדותה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וי"ל דהתם מיירי בזבה קטנה שרואה יום י"א דיום י"ב הויא ביה תחלת נדה ועולה לה: על כרחך הקישן הכתוב. ואין משיבין על ההיקש וא"ת והא בפ' התודה (מנחות דף פב.) פריך ר"ע לר' אליעזר וכי דנין אפשר משאי אפשר אע"ג דטעמא דרבי אליעזר דדריש היקשא מועבדת שיהו כל העבודות שוות ור"ע נמי אית ליה היקשא דועבדת בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וי"ל דהתם לא מצי למימר על כרחך הקישן הכתוב דאיצטריך היקשא להנהו דרשות דפסחים (דף צו.): ארבעים מיבעיא. בסוכה לא פריך כי האי גוונא ארבי יהודה דמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה התם משום דקים ליה דלאו דוקא אלא ארבעים וחמשים כדאמרי אינשי ואפילו טובא אבל הכא הוי דוקא חמשים כדקתני בסמוך וחמשים שהולד מטהר ובפרק מפנין (שבת דף קכו:) דפריך השתא ה' קופות ד' מיבעיא המקשה סבר דדוקא נקט ומשני דלאו דוקא נקט אלא ד' וה' כדאמרי אינשי ועוד משני דהוה דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול ובפרק אע"פ (כתובות דף ס.) תינוק יונק אפי' ד' וה' שנים נמי לא דייק התם משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדקאמר התם ואפילו חבילתו על כתפו ובפרק הזרוע (חולין דף קלב:) דאמר כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות התם נקט ב' לרבי דאמר בתרי זימני הוה חזקה ולרשב"ג ג': ורב אדא בר אהבה אמר אף ימים הראויים לספירת סתירת זיבתה. וא"ת מה הוסיף על דברי רב הא לרב נמי הראויין לספירה היינו ז' ימים אחר י"א יום ואז מתחילות י"א אחרים שהם ימי זיבה וא"כ לדידיה נמי לעולם קושי מטהר וי"ל דאינה נדה עד שיעברו שבעה ימי הספירה אחר י"א ואם ראתה אז אף בקושי טמאה לרב ולרב אדא טהורה דראויין לספירת סתירת זיבתה ור"ח פי' דלוי אינו מטהר אלא תשעה ימים הראוין ליעשות בהן זבה אבל י' וי"א דאינם ראויין ליעשות בהן זבה דאפילו ראתה אפי' גם בי"ב אינה אלא נדה ורב מוסיף ימים הראויין לספירה כגון עשירי וי"א וחמשה ימים אחרי כן אבל שני ימים משבעה ימים אחרונים אם ראתה בהן טמאה לרב ורב אדא מוסיף אף אותם שני ימים ונמצא כולן טהורין:

נדה לז:

Navigate the library